פשוט נהדרים

לא שלמישהו היה ספק, אבל עטיפת האלבום החדש של פט שופ בויז, היא לא פחות ממהממת. אבסולוטלי פאביולס.

אחד עשר ריבועים צבעונים עבור אחד עשר שירים, מונחים זה לצד זה על רקע לבן לכדי הצורה V. ולא V של ניצחון, אלא של הסכמה, כי לאלבום החדש של הפט שופ בויז קוראים "כן". הגרסה הכמעט רשמית לפי ניל טננט בסוגיית השם קשורה למיצג מפורסם של יוקו אונו - גרם מדרגות, זכוכית מגדלת ונייר עליו רשומה בקטן המילה "Yes". אני באופן אישי מעדיפה את ההערה של כריס לואו בהקשר: "זה פשוט ש'לא' נשמע מעט שלילי, לא?"

25 שנה בביזנס, 10 אלבומי אולפן, עשרות סינגלים וקליפים, ספרים, סרטים ומארזים שונים המאחדים את כל הטוב הזה, והפט שופ בויז לא מלכלכים. בעקביות שאין שנייה לה בעולם הפופ, ביצירתיות ובהקפדה, רליס רשמי של הבויז הוא תמיד חגיגה של יצרים. הקונספטים? מהודקים; הביצוע? מושלם; החומרים? מעוררי תאווה; התוצאה, כאמור, מאלפת.

אם זה היה תלוי בי, הרי שאת הסיפור הוויזואלי של הפט שופ בויז היו מלמדים בבתי הספר הגבוהים לתקשורת חזותית. כי מעטים היוצרים בהיסטוריה של המוזיקה הפופולארית שהצליחו, ולא פעם אחת, להמציא עצמם מחדש מבלי לאבד מהאמת הראשונית שלהם. עם הרבה כשרון, חוש הומור, מודעות ואינטליגנציה – תכונות שמאפיינות הן את המוזיקה שלהם, והן את האישיות הציבורית שהם מחצינים – הפט שופ בויז הם הוויית הפופ השלמה. ובתור אחת שכזו הם הרשו, ועודם מרשים לעצמם להיות לא רציניים בשיא הרצינות.

סיבוב מהיר בשדרת הזיכרון החזותי של הפט שופ בויז, עובר במספר תחנות מפתח, רובן (לרבות האחרונה עם האריזה של ("Yes" כוללות שיתוף פעולה צמוד עם הסטודיו של המעצב האנגלי מארק פארו; שיתוף פעולה ששני לו רק זה של ניו אורדר ופקטורי רקורדס עם מעצב גרפי אחר, פיטר סאביל.

אם סאביל העניק לאלקטרוניזציה של המוזיקה את האספקט האורבני המתבקש (עיצוב מועדון ההאסיינדה כמפעל, הלוק אנד פיל החלוצי של פקטורי) הרי שפארו והפט שופ בויז היטיבו להבין את הדינמיקה הנדרשת מהרכב מוזיקאלי מחוכם, ופועלים כבר 25 שנה בהתאם.

השנים הראשונות של עבודתם המשותפת (1984-1988) כללו לרוב עטיפות תקליטים וסינגלים מבוססות תמונה – "Please", "Actually" - קליפים תיאטרליים בעלי נרטיב חמקמק - "It's a Sin", "Opportunities" - והתנסויות ראשונות במושג "קאמפ". זאת לצד עבודה משותפת עם אייקונים הומוסקסואליים מוצהרים, רק ללא הצהרה רשמית (דאסטי ספרינגפילד ב-"What Have I Done to Deserve This?", איאן מק'אלן כדרקולה בקליפ של "Heart").

התקופה השניה (1988-1992) מזוהה בעיקר עם חיזוק הקשר לעולם הדאנס והמועדונים מחד, כפי שבאה לידי ביטוי בתכנים ובעטיפה הגראפית המינימליסטית של "אינטרוספקטיב" (88), או הקאבר ל-"Where the Streets Have No Name" של יו-2 ופראנקי ואלי, ולעולם התרבות הגבוהה של האופרה והתיאטרון מאידך.

למשל הבחירה המודעת בקולנוען הגאה דרק ג'רמן (כבר אז חולה איידס) למנהל האומנותי של סיבוב ההופעות הראשון שלהם "Performance" לצד מעצבי התפאורות של האופרה של לונדון; כמו גם הבחירה בברוס וובר, צלם האופנה האמריקאי (לא רק גאה, אלא גם חובב קטינים) לבימוי הקליפ המרגש של "Being Boring" (מתוך "Behavior", 1990), בו ילדים בהירי עיניים בני 14 מעולם לא נראו טוב יותר.

ואז נפל דבר. שנות ה-90 הגיעו, המוזיקה האלקטרונית הפכה בחסות חברות התקליטים הגדולות, תחנות רדיו דוגמת רדיו 1 של ה-BBC ו-MTV (בעיקר בזכות הפארטי זון והצ'ילאאוט זון – רצועת החלומות של שישי בלילה) מתת תרבות לדבר עצמו.

זו התקופה החזותית השלישית (1993-1995) של הפט שופ בויז שמלווה שנות מפתח בחדירה של ערכים מוזיקליים ואסטטיים מתרבות המועדונים אל המיינסטרים. מובן שעבור הפט שופ בויז לא היה בכך איזה קוריוז; הם הרי היו שם (וב"שם" הכוונה לרחבות הריקודים) מהיום הראשון. ולכן, האמירה הגדולה של "Very", אלבומם החמישי מ-93 הייתה צורנית וחומרית. אריזת הדיסק – הפעם בעיצוב דניאל וויל - פלסטיק קשיח כתום שמזכיר יותר מהכול קוביית לגו, ואריזה משלימה מחומר פלאסטי רך (עבור המארז הנדיר "Very Relentless"), קליפים חלליים, חליפות פלסטיק וכובעי קונוס מפוספסים. הנוכחות החזקה של "Very" כמוצר צריכה הייתה רק הראשונה למספר הפעמים בעתיד בהן יחליפו הפט שופ בויז כובעים כמו גרביים.

בשנים הבאות (1996-2006) הם ינסו אוירה לטינית כמעט ערסית ויארזו את אלבומם "Bilingual" בפוליגל שקוף- צהוב; יעטו מעילי רוח ופאות מוכספות עבור "NightLife" מ-1999, יפיקו מחזמר, יוציאו אוספי בי-סיידס רמיקסים לקטעים של עצמם ויצאו לעוד טור עולמי, במהלכו גם ידגמנו תלבושות בבריכת הסולטן בירושלים, וברעננה.

ב-2006 יוצא אלבומם ה-9, "Fundamental" בהפקה משותפת עם טרוור הורן האגדי. גם לאלבום זה תפרו בסטודיו פארו קונספט עיצובי מנצח – עיבודי תמונה משולבים בעבודת טיפוגרפיה עם ניאונים בצבעוניות עתידנית. עבור הצילומים לפרויקט זה נשכר הצלם ג'ון רוס (שעבד רבות עם המאנייק סטריט פריצ'רס) והסטודיו A1 הבריטי, המתמחים בשלטי ניאון. התוצאה עוצרת נשימה.

ועכשיו אלבום חדש וקונספט חדש ומנצח, כמו שכבר אפשר לראות, בעטיפת האלבום השלם כמו גם בזה של "Love Etc ", הסינגל הראשון והוידאו קליפ שלו. אגב, למשקיעים יצאה אריזה כוללת בונוסים של האלבום עם עטיפה זהה למעט צבע הרקע, שהשתנה לשחור.

אבולוציה של צורות, סגנונות וצבעים, שימוש משתנה בחומרים לא שגרתיים, יד על הדופק ודמיון הם אלו שמבדילים את מראה האלבומים של הפט שופ בויז על המדף, בחנות או בבית. והם אלו שבסופו של יום, נתנו את הטאצ' הסופי למוצר השלם – להקת הפופ הגדולה בהיסטוריה.

לא מאמינים? צאו וחפשו את "Catalogue", אסופת העבודות השלמה של הפט שופ בויז, בהוצאת Thames & Hudson המכובדת. ספר עב כרס שכולל 1955 אילוסטראציות והוא למעשה התנ"ך הרשמי להיסטוריה הצורנית של הפט שופ בויז. פסח בפתח, אל תהססו.