וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אהבה וכו'

דנה קסלר

26.3.2009 / 14:32

"Yes" הוא האלבום הכי טוב של הפט שופ בויז מזה הרבה מאוד זמן. דנה קסלר על הצמד שלא מתכוון לגמור את הסוס

רוב האנשים שמקבלים פרס על מפעל חיים גמרו את הסוס מזמן, אבל הפט שופ בויז זה לא רוב האנשים. לכן זה כמעט לא מפתיע שהם הוציאו אלבום מצוין חודש אחרי שקיבלו פרס על תרומה יוצאת דופן למוזיקה בטקס הבריטס. ולא סתם אלבום מצוין, אלא האלבום הטוב ביותר שלהם מזה הרבה מאוד זמן.

קשה שלא להתפעל מהפופיות הקוהרנטית והשלמה של האלבום הזה, לאור ההתקשקשויות הרבות שהפט שופ בויז חטאו בהן בשנים האחרונות. זוכרים את הרמיקס ל“Integral” מ"דיסקו 4", שלווה בקליפ אינטראקטיבי המצולם בטכנולוגיה חדישה עם סוג חדיש של ברקודים, אותם יכלו המעריצים לצלם בעזרת הטלפונים הניידים החדישים שלהם - אחרי שהתקינו בהם כל מיני תוכנות חדישות – כדי להיכנס לאתרי אינטרנט הנוגעים לנושא של פגיעה בזכויות הפרט? הפעם אין שטויות כאלה. הפעם יש שירים. 11 שירי פופ, ועבור המעריצים הכבדים יש גם דיסק בונוס עם רמיקסים. זהו.

“Yes” הוא אלבום פשוט וישיר, וככזה הוא מתחיל בלהיט: הסינגל “Love etc.” – קטע סינתפופ סוחף עם מקהלה של חוליגנים צעקניים וחינניים, שרחוקים ממקהלות הגברים שהפט שופ בויז העסיקו ב-“Go West” או “New York City Boy”, והרבה יותר מזכירים את כדורגלני הנבחרת האנגלית שהתארחו ב"World in Motion" של ניו אורדר. “Love etc.” הוא המנון פוסט-מטריאליסטי (ניל טננט, שהגדיר אותו כך, יודע טוב מאוד שלקרוא לו אנטי-מטריאליסטי יהיה קצת צבוע) לימי המשבר הכלכלי. מילות השיר מזכירות לך שלא צריך כסף - צריך אהבה. אי אפשר שלא לתמוה על כך שלהקה אינטליגנטית כמו הפט שופ בויז פותחת אלבום בקלישאה כה בוטה. מצד שני, הפט שופ בויז משחקים במגרש המשחקים של הפופ, ולפעמים הם נהנים להשתעשע בקלישאות הגדולות של הפופ.

אירוניים או כנים?

כמו תמיד, יש בפט שופ בויז משהו מבלבל, כי עצם ההוויה שלהם מלאה בסתירות. הפט שופ בויז הם דבר והיפוכו, ואף פעם אי אפשר להיות בטוחים מתי הם צוחקים ומתי הם רציניים, מתי הם אירוניים ומתי הם כנים, כי רוב הזמן הם גם וגם. כבר 25 שנה שהפט שופ בויז פועלים באזורים המוחצנים והקאמפיים של תרבות הספקטקל מבלי לאבד את התדמית הקרה והמאופקת שלהם, ומצליחים להיות אינטלקטואלים משכילים שמתכתבים עם תרבות גבוהה ועדיין להיות להקת מיינסטרים ענקית שכובשת מצעדים.

יעיד על כך השיר השני באלבום, "All Over the World": מאה אחוז פופ, עם מחיאות כפיים, כלי מיתר מסונתזים והכל, אבל גם עם קטע הלקוח מ"מפצח האגוזים" של צ'ייקובסקי. כמובן שלא מדובר כאן בלהיט דיסקו תחנה מרכזית שמסמפל את הסימפוניה החמישית של בטהובן. הפט שופ בויז עובדים בימים אלו על כתיבת בלט, ומן הסתם "מפצח האגוזים" נטחן אצלהם בעבודת ההכנה. והבחירה בצ'ייקובסקי – אחד הגיי אייקונס הבכירים של המוזיקה הקלאסית – היא מן הסתם לא מקרית.

מלבד שני השירים הללו יש באלבום עוד הרבה להיטים פוטנציאליים, בינהם "Pandemonium" – להיט הסול האלקטרוני הגדול ביותר שלהם מאז "I Wouldn't Normally Do This Kind Of Thing". ושיר ההתאהבות "Did You See Me Coming?" הלא פחות אופורי. אפילו "More Than a Dream" – קטע האוס אופטימי לתחילת עידן אובמה – מצליח להתחמק מערסוואתיות. כמעט.

זה המקום לומר שלא כל כך הבנתי בשביל מה הם היו צריכים לעבוד על האלבום הזה עם הרכב ההפקה וכותבי שירי הפופ Xenomania (שוגאבייבז, קיילי מינוג) – זה לא כאילו הם זקוקים להם כדי להגיע למצעדים או להישמע עכשוויים - אבל מילא. Xenomania לא בדיוק מוסיפים סופיסטיקיישן לאלבום, אבל הם גם לא יותר מדי מזיקים.

עדיין משמחים ומרגשים

לצד השירים האופטימיים – ויש באלבום לא מעט כאלה – יש גם כמה שירים אישיים וחושפניים, כמו "Vulnerable" ו"Building a Wall" (בו שומעים גם את קולו של כריס, שזה תמיד מאורע משמח). ובכלל עוד לא הגענו לשירים היפים ביותר באלבום, שהם דווקא הבלדות. זה מתחיל עם התזמור הסיקסטיזי הדרמטי של "Beautiful People", שלוקח את הפט שופ בויז לטריטוריה שנראה לי שהם לא ביקרו בה מאז ימי דאסטי ספרינגפילד. יכול להיות שיש כאן תופים אמיתיים או שנדמה לי? בכל אופן, אם האווירה מזכירה לכם את לאסט שאדו פאפטס, זה בגלל שגם כאן אחראי אוואן פאלט הקנדי על התזמור. ומה שהופך את השיר לעוד יותר יפה זאת העובדה שג'וני מאר מתארח על גיטרה ומפוחית (מפוחית בשיר של הפט שופ בויז!).

עוד בלדה מקסימה היא "King of Rome", בו משווה את עצמו טננט לדמותו הטראגית של בנו של נפוליאון שנולד בתור "מלך רומא" וחי חיים בודדים וקצרים. על פניו השילוב בין שטיחי סינתים סטייל מאסיב אטאק לשירה של ניל טננט, שנשמעת כאן נשית מתמיד, יכול להיות מתכון לאסון. אבל בפועל מדובר בבלדה מלכותית ומרגשת.

והשיר השקט המרשים מכולם מגיע בסוף. בקטע של כמעט שש וחצי דקות בשם “Legacy” מרשים לעצמם הפט שופ בויז להתרחק מהמצעדים ולייצר מוזיקה הרבה יותר מורכבת. גם כאן הם נעזרים בשירותיו של אוואן פאלט, ומגיעים איתו עד לקטע קרקסי קצר בו שר טננט בצרפתית. אחד הדברים שהכי אהבתי ב“Legacy” זה שהוא הזכיר לי את הבלדה היפהפיה "It Couldn't Happen Here", מאלבומם השני, “Actually”. עברו כל כך הרבה שנים מאז ובאלבום החדש מוכיחים הפט שופ בויז שהם עדיין יכולים לרגש ולשמח. וזה מאוד מרגש ומשמח.

פט שופ בויז, “Yes” (הליקון)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully