לביא את המכה

בעוד חודשיים תפתח התערוכה של רפי לביא בביאנאלה ה-53 בוונציה. זו תערוכה שנמצאת בתהליך עבודה כבר למעלה משנה, למרות שהמדינה טרם העבירה את התקציבים הדרושים לאוצרת שנבחרה על ידי הועדה של משרד התרבות, דורית לויטה, או לצוות ההפקה. למעשה עדיין אין להם חוזים. אז למה הם ממשיכים לעבוד?

לפי לויטה הסיבה ברורה. המילה תרבות עוד אומרת לה משהו. לדעתה, מקומה של האמנות הישראלית בעולם בסכנה אז כדאי שמישהו יעשה כאן משהו נכון, ועל משרד התרבות לא ממש מומלץ לסמוך. בשבוע שעבר הגיעה לויטה לארץ בפעם האחרונה לפני פתיחת התערוכה בניסיון לסגור את ההליכים הבירוקרטים, שמעכבים את העברת הכספים הכה הכרחית לשמירה על הסטנדרט הגבוה של התערוכה. אלא שמאום לא התקדם בנושא והיא חזרה לאירופה ללא מענה, אך עם אמונה גדולה שהבחירה בלביא נכונה. "העבודות של רפי לביא משמרות ערכים שכבר אינם עוד" טוענת לויטה. "אין לנו כבר אידיאולוגיה כמו שהייתה בבסיס היצירה והחיים של רפי, ולכן העבודות שלו הן לא רק חשובות מבחינה אמנותית, אלא גם נוסטלגיות לתקופה עם משמעות. לביא עבד עם מודעות לכך שהוא אינו אמן מתרבות מערבית, אלא דווקא מתרבות סקופופובית, שפירושה מפחדת לראות."

להערכתה, התערוכה הזו היא רק סימפטום של אותו עיוורון בו התרבות הישראלית שרויה כבר שנים. "פעם", אומרת לויטה, "זה לא היה חשוב כל כך כמו היום לתמוך, לגבות ולהוציא לעולם אמנים ישראליים. המיקום התרבותי שלנו כאמנות מזרח תיכונית עדיין לא ברור, לא לנו ולא לעולם." בעקבות המהפכה המתרחשת באבו דאבי, בירת האיחוד האמירויות הערביות, הרוכשת בסכומי עתק מוסדות תרבות מערביים בעלי שם ויוקרה כמו הלובר הצרפתי, והגוגנהיים בניו יורק, מתחיל להיווצר מרכז תרבות חזק ועשיר במיוחד במזרח התיכון, שמוציא את האמנות הישראלית מחוץ לתמונה. " אנחנו לא קיימים שם, ולכן גם לא קיימים בקטגוריה החדשה שנוצרת של אמנות המזרח התיכון."

נכון לעכשיו נערכים בבאבו דאבי כבר שני ירידים לאמנות בינלאומיים והם מספיק עשירים כדי לקנות את שיתוף הפעולה של האנשים החשובים ביותר בעולם האמנות כיום, כמו דניאל ברנבוים, אוצר הביאנאלה בונציה השנה, וגלן לורי, האוצר של המומה בניו יורק.

כל זה לא היה כל כך מפריע לה לו הייתה איזושהי הרתמות פנימית של משרד התרבות להוציא את האמנות הישראלית החוצה באור הטוב והייצוגי ביותר ולתמוך באמנים הנבחרים על ידה, עם ההבנה שיש שינוי משמעותי שמתרחש בעולם מסביבה. נשמע קצת מלודרמתי? כרגע מתקיימת תערוכה בגלריית סאצ'י בלונדון הנקראת 'אמנות חדשה של המזרח התיכון' ומבין עשרים ואחד האמנים המציגים, אין אפילו אמן ישראלי אחד. וזה לא שמדובר בגלריה קטנה.

"בגלל זה עוד יותר כואב" , מקוננת לויטה, "שדווקא לאור המצב האקוטי הזה, הנציג הישראלי בתערוכה בינלאומית חשובה לאין כמותה, אינו נתמך על ידי אותו גוף שבחר אותו. אותו גוף שבחר אותי."

בראיון האחרון לפני מותו ב-2007, סיפר לביא לכתבת "הארץ" דנה גילרמן כי הוא אינו מעוניין לקבל מהמדינה דבר כדי לא להרגיש כלפיה חובת החזרה. "יש לי התנגדות לכל עניין הפרסים והמלגות שיוצרים קשר בין השלטון לאמן ספציפי, והופכים אותו לאסיר תודה. שיתמכו באמנות ולא באמן." מתברר שהוא צדק.

כתגובה, הדסה גרינברג-יעקב, דוברת משרד התרבות, טוענת כי "כידוע, עדיין לא אושר תקציב המדינה לשנת 2009. אי לכך, חלק מן התוכניות שהמשרד מאשר כרוכות באישור ועדת חריגים בחשב הכללי של משרד האוצר. לכן, על אף שמשרד המדע התרבות והספורט אישר את ההוצאה הכרוכה בהפקת התערוכה, שתייצג את ישראל בבינאלה בוונציה, יש צורך באישור נוסף של ועדת החריגים כדי שהתשלום יתבצע בפועל."