פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חיכוי מדויק

      "זה שמחכה" של יותם טולוב הוא ספר על פוליטיקה, מערכות יחסים ובגידה, אבל לא כמו שהכרתם אותן. דוד רוזנטל בהמתנה

      לאמא יש הזדמנות בלתי חוזרת לשפץ את הרזומה בהרווארד. אבא לא מתלהב אבל לבסוף נכנע. "רק לשנה", הם מבטיחים ואורזים את המזוודות (זאת אומרת את שני הילדים) בדרך לבוסטון. ככה זה עם ילד שההורים שלו נוסעים לשליחות בשירות המדינה או בשירות עצמם, הוא לא יותר מסתם חפץ, עוד תיק שצריך לקחת לדרך.

      "זה שמחכה", ספר הביכורים של יותם טולוב, מותווה מנקודת המבט של זיזי בינון, ילד בן 10 ממשפחה של כיפות סרוגות בעלת זיקה ימנית, שבשלהי 1987 נעקר מסביבתו הטבעית בגלל הגחמות של הוריו. פתאום הוא לא צריך ללכת לבית הספר אלא ל"סקול". אין יותר ביסלי או במבה, מעכשיו יש "סנאק", וההמנון הלאומי לא מתחיל ב"כל עוד בלבב" אלא ב"הו סיי קן יו סי", שמונחה על ידי מורה רדנקית מעצבנת. שנה אחת שנראית כמו נצח, חברים ואהבה ראשונה שאינם אלא זמניים (שלא להגיד כפויים) ושכן מסתורי אחד, מיסטר פרוינד, שמעורר בזיזי את הרצון ליצור שליחות משלו בתוך ים הריקנות שמסביב. בעקבות אותה השליחות הוא מצליח למצוא את נקודות ההשקה בין שני העולמות הנפרדים שנוצרו בחייו.

      זו, על פני השטח, התמונה. אבל מתחת למעטפת מסתתר רובד משמעותי. "זה שמחכה" הוא בעצם סיפור על מערכת יחסים מסוג שונה, לא בין גבר לאשה אלא בין מדינות ותרבויות. ואולי, בעצם, זה אותו הדבר. בדיוק מרשים משרטט טולוב את ציר ה"אהבה-שנאה-הערכה-בוז", שעליו מהלכים ישראל וארצות הברית, ישראלים ויהודים-אמריקאים. הם לא יכולים בלעדינו, אנחנו לא יכולים בלעדיהם, הם נלחמים את המלחמות שלנו ואנחנו את שלהם ועדיין – לעולם לא נהיה הם והם אף פעם לא יהיו אנחנו.

      כדי להמחיש עוד יותר את הקונפליקט, מרחפת במוחו של זיזי דמותו של ג'ונתן פולארד. אין מתאים מפולארד להבנת תחושת השליחות שיש ליהודי אמריקה כלפי ישראל. שוב ושוב חוזרת בסיפור תמונת הייאוש של המרגל היהודי המנסה לשווא להיכנס לשגרירות, מובלעת ישראלית בלב הבירה האמריקאית, ונתקל בדלתות הסגורות שמובילות ללכידתו על ידי ה-FBI. הוא בדיוק הדמות שמכניסה לציר את האלמנט המשמעותי והכואב ביותר – בגידה. הבגידה הזו קיימת אבל לא מדברים עליה, לא בוושינגטון ובירושלים ולא בבית של זיזי. וכששולי, האם, מגלה שהיא מתחברת יותר לאמריקאים ולתרבות הפוליטיקלי קורקט שלהם בעוד אביו יקי שומר בקנאות על ישראליותו, מתחילה גם המשפחה שלהם להלך על הציר הזה. אז מי אמר שבפוליטיקה אין רגשות?

      בין הצבריות לניכור

      כמו מורה הדרך שלו אשכול נבו, משתמש גם טולוב במנה גדושה של ריאליזם שמרופד בפנטזיה ובהרבה פסיכולוגיה. את התחושות של זיזי הוא מעביר בעיקר דרך שפה ציורית, שכוללת אנגלות של העברית ועברות של האנגלית, לא כביטויים שוברי שגרה אלא כשגרה בכבודה ובעצמה. משפט כמו "Hayim ata rotze lavo el sheli habayt" מאפשר לקורא להבין היטב את הגלותיות הנוטפת, ומנגד ביטויים כמו "קנדי קורנז" או "משחקי ארקייד" מעצימים את הגיחוך שבחיבור בין הצבר הישראלי לתרבות "שלהם".

      לעתים נשאב טולוב למשחק הפסיכולוגי בצורה מוגזמת, עד שצריך ממש להתאמץ כדי לא לפספס את הדרמות ואת רגעי השיא בכל אחד משבעת הפרקים שבספר. זו נקודת התורפה שלו. מצד אחד הוא טווה עלילה סבוכה ושוזר חוטים רבים שאותם הוא פורם אט אט, ומצד שני מסתכן באיבוד המעקב של הקורא. "זה שמחכה" הוא ספר מעניין שלפעמים נכנס לכיסי אוויר ומנמיך טוס, לא תמיד מספק את הסם שישאיר אותנו דרוכים ואת הסוף שלו אפשר לפרש כתלוש ומאולץ. ולמרות הכל, הספר עושה עבודה טובה בקשירת כל האנלוגיות וההיקשים בין הקן המשפחתי הרגיל והשגרתי לבין מערכת היחסים המורכבת שבינינו לבין הדוד סם. החברה הישראלית של 2009 היא לא החברה של 1987, אולם בחינת היחסים בינינו לבין אמריקה (במיוחד היהודים שבה) והתרבות שלה מגלה ששום דבר לא השתנה. יש בנו הרבה מהם, הם מקריבים המון בשבילנו, ועדיין, את המחיצות קשה לשבור. קשה כאדם בוגר, ועוד יותר קשה כשאתה ילד בן 10.

      "זה שמחכה", יותם טולוב (כתר ספרים)