נדמה שעם הזמן נעשינו סלחנים יותר כלפי בון ג'ובי. כמו הרבה מאויבנו, הוא הפך בשלב מסוים לבדיחה שלא רק כיף לצחוק ממנה, אלא לפעמים גם כיף לצחוק איתה. רוק הקוקסינלים עם שיק מעמד הפועלים שהביא איתו בון ג'ובי נראה לפתע, אחרי שהתבגרנו והתיעוב שגאה בנו נרגע, כמו ליצן החצר של הרוקנרול שנחמד להשתטות במחיצתו. ההמנונים הישנים - "Living On A Prayer", "You Give Love A Bad Name" ו-"Bad Medicine", שסימלו את כל הריקבון, הבומבסטיות והחלילות שאפיינו את הרוק האמריקאי בשנות השמונים, קיבלו לפתע פן הומוריסטי על גבול הקאלטי. פתאום לרקוד לשירים של בון ג'ובי הפך לקטע בון-טוני, בכפוף לשדרוג התדמיתי שעברו האייטיז. כאילו הספיקה לנו העובדה שהיינו בגיל מסוים כאשר השירים הללו יצאו בכדי לחבק אותם מחדש בחום שמעולם לא הפגנו כלפיהם; רומנטיזציה שמקורה בגעגועים שלנו לתקופות בחיינו, ולא למוזיקה.
גם במטמורפוזה הניינטיזית של בון ג'ובי נהגנו עם מידה של איפוק. הרצון שלו להפוך לבונו ב"Keep the Faith" היה אמנם כושל ואווילי (אם אתה כבר רוצה להיות מישהו אחר, למה שזה יהיה בונו?), אבל כאקט קומי הוא בהחלט היה מוצלח מסוגו, שלא לדבר על הבלדות שהמציאו מחדש את המושג "סולו צוקים" (והתאפיינו בקליפים בהם את הסולו גיטרה מנגן ריצ'י סמבורה על גבי צוק) - "Always" ו-"Crossroads" והעניקו לנו, לצד הבלדות של אירוסמית', כמה מהרגעים המלודרמטיים והקיטשיים ביותר של העשור. גם ההופעות בסאטרדיי נייט לייב וקריירת המשחק החביבה שפיתח לעצמו ג'ון בון ג'ובי תרמו לתחושה שכולנו כאן בעצם בשביל הצחוקים. ואז, בשנת 2000, הגיע "It's My Life" ושינה את כל התמונה. עכשיו אף אחד כבר לא צחק. בון ג'ובי התכוונו לכל מילה שהם אמרו ולכל תו שהם ניגנו וזה לא היה מחזה נעים.
אין לי ספק ש"It's My Life" ייבחר לאחד משירי העשור בישראל. ההצלחה שלו היתה כה כבירה, שהוא בפני עצמו, ללא שום קשר לעבר הפופולארי לכשעצמו של בון ג'ובי, יצר קהל עצום עבור הלהקה המזדקנת הזו. למעשה עדיין מדובר בלהיט רדיו ענק בישראל, שמשמר את עצמו עם ייצר הישרדות שרוכשים רק בניו ג'רזי. הצרה היא שמדובר בשיר מחורבן.
כשיצא "It's My Life" הוא החזיר את הרוק האמריקאי תוך שנייה 15 שנה אחורה. כמו המנוני הפוסי מטאל גם הוא גדול מהחיים, מושתת בעיקר על הפקה וסאונד שמעניקים לו נפח, והמלים שלו - עם הלכאורה מודעות עצמית - הן אסופה של קלישאות וגיבובים שלא מהגלקסיה הזו. זה שיר שנכתב מראש כדי להיות המנון אצטדיונים והוא לא מתכוון לתת לזוטות כמו האינטליגנציה של המאזין להפריע לו. "זהו לא שיר לשבורי הלב" מתחיל ג'ון בון את השיר אחרי האקורד האצטדיוני שפותח את הסאגה, ומיד מוסיף "וגם תפילה חרישית לנוטשי האמונה/ אני לא הולך להיות עוד פנים בקהל/ אתם הולכים לשמוע את הקול שלי/ כשאשיר בקול רם". כלומר במשך כל הבית הראשון ג'ון בון רק מתאר איזה שיר הוא הולך לשיר לנו עכשיו, מה שמוביל לפזמון החוזר שמספר לכם ש"אלו החיים שלי/ זה עכשיו או לעולם לא/ אני לא הולך לחיות לנצח/ אני רק רוצה לחיות כל עוד אני חי". ברצינות, יש מישהו שקורא את זה ולא צוחק? האם יכולה להיות ערימה חבוטה יותר של אמרות שפר שאינן אומרות דבר וחצי דבר - כמה אירוני - על החיים שלנו? לפי ג'ון בון - תחזיקו חזק כי זה הולך להרעיד את עולמכם ולשנות לכם את תפישת המציאות - מתברר שכדאי למצות את הרגע, כי הרי איש מאיתנו לא יחיה לנצח (חוץ מוולט דיסני הנאצי שהקפיא את עצמו). זו באמת שירה עם תובנות שאליה אפשר להגיע רק אחרי קילומטראז' ברוקנרול כמו שבון ג'ובי דפק.
הרגע הכי מתסכל בכל השיר הוא כאשר ג'ון בון מצטט את פרנק סינטרה, או בלשונו "כמו שפרנקי אמר 'עשיתי את זה בדרכי שלי'", ועושה זאת בלי טיפת חן. בניגוד לספארקס למשל עם "When Do I Get so sing My Way", הרפרנס של בון ג'ובי הוא מגלומני ולא אירוני. וזו בעצם, על אף ניסיונות כושלים לרדת אל העם - אותנטיים כמעט כמו ביקור של אהוד ברק בשוק מחנה יהודה - המהות של "It's My Life": מגלומניה שנוצצת מהטקסט, המלודיה, הפזמון, הצליל וההפקה. ומגלומניה, אני מצטער לומר, היא אולי מנת חלקם של החיים של ג'ון בון ג'ובי, אבל באמת שלא ברור על מה ולמה; מצדי שייחנק איתה. וואו, כמה שהשיר הזה חרא.
באסה או קלאסה: "It's My Life" של בון ג'ובי
רונן ארבל
1.4.2009 / 18:06