המדינה בלהבות

אמש, בהופעה של קרן אן, אבישי כהן ושלומי שבן, ביצע שבן את "האזרח ה-1"; שיר שנפתח בשורה "בחלומי אני האזרח ה-1/ בעיר שיושביה כולם חיילים". באותו זמן, נבחרת ישראל בכדורגל, שכל שחקניה מחויבים לשרת בצה"ל את כל השעתיים השבועיות והמפרכות שלהם כעובדי רס"ר, רצה לאחור בכרתים. ביניהם, נדמה שמצוי כל החושך של הימים האלו; חושך שמוסתר בשעות האור שהתארכו ובבגדים המתקלפים מהגוף המזיע. כך, תחרות הנגיחות באמני ישראל שלא עשו צבא פתחה אמש שלב נוסף של גועל בתרועה רמה והוכיחה שישראל 2009 קרובה בהרבה לאותה עיר שיושביה כולם חיילים ובנפול נבחרתה המזעזעת אסור לשמוח, את פרותיה הקדושות אסור לשחוט, ובטח שלא לכתוב עליהם שיר.

כמעט שנתיים אחרי שגבי אשכנזי סימן את החמאס ועברי לידר באותו צד, הציבור הישראלי לא קיבל תשובה משכנעת לשאלה הראשונה שצריכה להישאל: מה כל כך מפחיד במוזיקאים שלא שירתו בצה"ל? במה הם שונים מבר רפאלי שחטאיה נמרקו בשמן התינוקות של משרד התיירות? (הערת העורך - כי היא נראית כמו שהיא נראית) מדוע אמנים, בעיקר מוזיקאים, הם הקורבן הקבוע לרטוריקה הצבועה של צה"ל והממסד הפוליטי בבואו להפגין ציונות גאה עם חזה מתוח ושעיר?

התשובה היא שבפתחו של עידן החושך, האמנות והתרבות ילכו ראשונים עם סרט שמכסה את העיניים וידיים קשורות. הממסד מנצל את רוח הזמן, שקיבלה דחיפה מוראלית בזמן "עופרת יצוקה" וסיסמאות כמו "בלי נאמנות אין אזרחות" (ואם מישהו חשב שליברמן סתם צוחק, הוא הבין אתמול סופית שהבדיחה היא על חשבוננו), בכדי לנקות את השטח מטיעונים הגיוניים ושיח ציבורי בנוגע לשירות הצבאי, בזמן שהאמנים חרדים לפרנסתם ומנסים להיזכר מה פירוש ראשי התיבות מש"קית ת"ש.

גם החטא הקדמון בדמות השתיקה מול מלחמת לבנון השנייה, הדממה שבמלחמת עזה, האופורטוניזם סטייל "שירים למען גלעד שליט" וההזנחה של השיח הציבורי-פוליטי לטובת מאבקי פרנסה לא הביא להם שקט, אלא רק סימן אותם בתור מטרה נייחת; אופציה קלילה להתעמרות שבסופה הם הוכיחו שמוזיקאים הם אכן ציבור חלש, נטול יכולת להתאגד וכלי בידי מנהלים אישיים, אנשי יחסי ציבור שמדי יום נוגסים בנתחים משמעותיים יותר מהתרבות ותקשורת מניפולטיבית שכבר מזמן אינו עוסק בבעיות הבוערות, אלא בעיקר בכיבוי השרפות.

אבל כפי שמוקי סימן אתמול באומץ, תקופת ההבלגה של אמני ישראל חייבת להסתיים. על רקע קולם ההולך ומתחזק של רקיעות המגפיים, מוקי היה אמש ל"אזרח ה-1 בעיר שיושביה כולם חיילים", כמו שכתב שבן ודבריו אמש חייבים למשוך אליו אמנים נוספים נפגעי מדיניות הגבר-גבר של הממסד הצבאי-פוליטי, רגע לפני שהם הופכים לקרטון מנגל מרוב חוסר רלוונטיות. תגובת האמנים למתקפה המיליטריסטית שתתרגש עליהם ככל שהשלטון החדש יתבסס בכיסאותיו חייבת להיות חריפה ומדויקת. הם, בקולם, פרצופם ויצירתם צריכים להזכיר לכל עמישראל שלא נולד האדם ששוחרר מצה"ל מבלי שצה"ל ישחרר אותו; שהם לחלוטין לא משתמטים אלא אזרחים שבחרו לא לשרת בצה"ל ומשלמים על כך במחיר הטוקבק ולא במחיר פגיעה בחופש העיסוק; שפשעם היחיד הוא שרובם מייצרים מוזיקה מחורבנת, אבל כזו שחייבים להילחם על זכותם לנגן אותה מעל כל במה. כן, אפילו את "כולם מדברים על שלום".