קצב בתקשורת

כמו תמיד בג'מייקה – אולי המדינה עם תעשיית המוזיקה הפורה והמטורפת ביותר שיש - קשה לשים את האצבע על ההתחלה. יותר מדי כשרונות על אי אחד קטן בו כל אחד עושה פחות או יותר מה שבא לו. כשמדובר ברידים (קטע אינסטרומנטאלי בעגת הרגאיי) הכי מפורסם בעולם, הדברים באופן פלאי למדי הופכים מסודרים; לפחות בכל הנוגע להתחלה. וברגאיי, ללא שמץ של מליצה, שורשים הם הרבה יותר ממילה; הם דרך חיים. אם או בלי שום קשר למחנות העבודה הרוסיים, או לסרט של בילי ויילדר באותו שם (ספק עם ג'ה אפילו יודע מדוע קראו לו ככה) “סטאלג" הוא חתכת היסטוריה. עזבו אתכם היסטוריה, הרידים הזה הוא כל מה ששמעתם על רגע מכונן במוזיקה.

לא יהיה זה בגדר טיעון מופרך לומר כי הרגאיי כסגנון אסתטי עם מנוע דינמי באחוריו לא היה נשמע ככה לולא הרידים הזה, שבגרסתו הנקייה, קרי ללא זמר, הוא סוג של קרוסאובר מטורף בין תתי הז'אנר הג'מייקניים. “סטאלג", עוד לפני 400 ומשהו גרסאותיו, הוא סכימה פ'אנקית לאללה של כל השלבים המוטנטיים במוזיקה הזוו. ואת כל הריספקט - לפני הזמרים שנועצים אותו כל פעם בחדש בתודעתם של ארבעה דורות של סטלנים, מפיקים מוזיקליים ובעלי סאונד סיסטמס - יש לתת לאורגניסט (ככה קראו לזה פעם) אנזל קולינס; עוד גיבור אלמוני מסוגת נגני האולפן שעשו היסטוריה ואף אחד לא יודע את שמם.

יחד עם אחיו דייב, קולינס היה נגן אולפן שהסתובב במקומות שכדאי להסתובב בהם בקינגסטון, אם אתה מוזיקאי שרוצה לנגן כמה שיותר כדי לקבל את הכמה שפחות ששילמו אז. לאחר שניסה כוחו בשירה ותיפוף הוא מצא את עצמו בתור אורגניסט הבית של חברת התקליטים "טרויאן" והתחיל לתפור שעות אולפן. ב-1973הוא קיבל את מה שבדיעבד יהפוך לטלפון חייו. גם וינסטוון ריילי, המפיק והבעלים של הלייבל Techniques לא ידע שהוא הולך להביא את המכה כשהזמין את קולינס לחתוך לו קטע אינסטרומנטאלי.

קולינס, כמו שעושים בג'מייקה עד היום, נכנס בבוקר ובצהריים כבר התחילו להדפיס את התקליטון שקיבל את השם "Stalag 17 ". אותו תקליטון בגרסאותיו השונות ימשיך להיות מודפס במליונים למשך כמה עשורים טובים, הרבה בזכות שני זמרים שהביאו את יציאת חייהם על הרידים החד פעמי הזה – "Ring The Alarm" של טנור סואו וסיסטר ננסי, שבאה לתת את ה"באם באם" שלה בלייב מחר בבלוק.

כאמור, יש לפחות 400 גרסאות רשומות לסטאלג. סביר להניח שיש עוד לפחות 400 בדאב-פלייטס וספיישלים שאמנים חתכו לסאונדים במהלך העשורים. האינסטרומנטאל עצמו עבר לפחות 10 גלגולים שונים, אבל תמיד שמר על הוויב המאד מזוהה איתו – זה של ליין הבאס המפורסם, שסומפל, נוגן מחדש ונחתך אינספור פעמים בכל ז'אנר שצמח מתוך גטו אורבני במהלך השלושים שנה האחרונות. פאבליק אנמי, KRS1, סאות' ראקאס ורבים אחרים עשו עליו את הרונדל שלהם. אפילו גרוב ארמדה – צמד גנבים מצוחצח ומיומן שרונן ארבל צלף בהם כהוגן - העבירו עליו סיבוב מנומס וסאחי מהתחת. ובסופו של דבר, לא משנה מה עושים, מוסיפים או מספחים - זו תמיד הגרסה המקורית, המחוללת הגדולה של שורת להיטים בלתי נגמרת על הרידים הזה, שרוצחת את כולם.

מיד אחרי רול התופים האלמנטרי שפותח כמעט כל שיר ברוטס של הסבנטיז, אלו הם כלי הנשיפה שנותנים את סימן ההיכר הראשון של הרידים. ה-"טה טה" העצל הזה גרם למליוני ידיים בעולם להימתח באוויר ולרוקן מצית בצעקות, ואז בצעדי פיל פ'אנקי מגיע סימן ההיכר השני – ליין הבאס המדובר; מסוג הליינים שהפכו להיות כאלו טריוואלים עד כי שוכחים עד כמה גאוני זה להיות פשוט. מה שעושה שם הבאס זו מלאכת מחשבת של ויברציה. כזו שבאה מלמטה, בלי הרבה דאווין וקשקושי הפקה - כמה פשוט ככה מדבק. הצ'ופים של הגיטרה עושים את שלהם בדייקנות של שען שווצרי ויחד עם נגיעות הקלידים וכלי הנשיפה שלא משתנים יותר מדי במהלך השיר יוצרים כאן את האווירה של מה שכונה פעם "טרופיקנה".

אף אחד לא ממהר לשום מקום כי אין באמת בשביל מה. בניגוד לאחד החוליים המפורסמים במוזיקה – הדחיסות - האינסטרומנטאל הזה שומר על ספייס; ספייס שמאפשר קיומן של מאות גרסאות – כל אחת היא שיר אחר לגמרי – ומאפשר לזמרים להכניס את המלודיה שלהם לקלאסיקה המודולורית הזאת. “סטאלג" יכול בקלות להיות שיר לאברז קלאסי כמו "ארלין" של ג'נרל אקו, קטע סטלות מהחלל כמו שרק המלודיקה של אוגוסטוס פאבלו יכולה לקרב, שיר השפלת סאונד סיסטם מתחרה מכו הקלאסיקה האלמותית של Tenor Saw, והרגש הזהר ארגובי שיאמי בולו הביא בגרסא שלו.

הרשימה ממשיכה, לכל אחד יש את הפייבוריט או לפחות חמישה כאלו על הרידים. ומעל הכל, יש כמובן את "באם באם" של סיסטר ננסי, אחד משירי הרגאיי המפורסמים ביותר בעולם שהשם "מארלי" לא רשום עליהם בענק.

"באם באם", מעבר לגאונות הרידים הוא קודם כל קול הטמבורין של ננסי – וואחד מאמא, שיודעת מה באמת גורם לגברים לנגב את המצח במטפחת ולהגיד "יא אללה". בסינכרון מושלם עם הסטלה של הרידים ננסי לא מכבידה יותר מדי על העניינים, אלא פשוט נותנת בראש כמו שצריך – פשוט, קליט ויעיל. אין תקליטן רגאיי בכל העולם שלא יפיל את השיר הזה כשהעניינים לא בדיק זורמים ברחבה. בנות מתחברות מיד לקול, בנים לתוכן והרחבה ממריאה. קלאסיקה, אין מילה אחרת. "וואט א באם באם" היה כזה גדול עד שהפך לשם נרדף לרידים עצמו. בקרב הטהרנים הוא עדיין נקרא "סטאלג", אבל היות והטיון של ננסי הושמע, סומפל ועבר מה שאתם לא רוצים, אחד הגלגולים של סטאלג כבר נקרא "באם באם" רידים. אתם מומזנים לקבל את האורגינל ישר לפנים כאן בתל אביב, בביקור של סיסטר ננסי בבלוק. יא מאן על הבאם באם.


סיסטר ננסי תופיע במועדון הבלוק, רח' דוד חכמי 35 בתל אביב, ביום שבת בשעה 22:00