פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סוף תוף

      איך קרה שהמתופף של הלהקה העצובה והקודרת ההיא הוא הבחור השמח והמצחיק הזה? חמי אוזן מתנחם בדייב גרוהל

      אחד הקטעים היותר מעניינים בסרט הדוקומנטרי על The Who, Amazing Journey, מגיע כאשר פיט טאונסנד מסביר על התפנית שהלהקה לקחה ב-"Tommy". בסרט, שכוחו בעיקר בראיונות הכנים שחברי The Who מעניקים שם, טאונסנד אומר שאם הלהקה לא היתה מבינה שהיא חייבת להמציא את עצמה מחדש, ולעבור מסגנון המוד לאלבומי קונספט עמוקים ורציניים יותר, היא לא היתה שורדת יותר מדי ונעלמת מעל דפי ההיסטוריה. טאונסנד, ככל הנראה, נעזר במאות להקות בנות דורו, כאלו שהתגלגלו בתעשייה מאמצע הסיקטיז, אבל לא שרדו את שינויי הזמן כי המשיכו לעשות יותר מדי מאותו דבר. כאלו שחזרו כל הזמן על אותה נוסחה, לא רעננו אותה או חשבו על נוסחה חלופית. באותה צורה, אפשר גם להבין את תהליך ההתחשמלות של בוב דילן. יהיו שיגידו שדילן עשה זאת מתוך צורך אמונתי לטעום משהו אחר, לחדד את צורת הביטוי שלו דרך סגנון וכלים אחרים, אבל אפשר גם לראות בזה תובנה שאם הוא ימשיך לעשות עוד כמה תקליטים כמו "Freewheelin'" הוא ימצה ויישחוק את עצמו די מהר.

      תניחו לגרוהל הישן

      נדמה כי דייב גרוהל הבין זאת לא פחות טוב מדילן או טאונסנד. מה שגרוהל עשה עם הפו פייטרס, אחרי מותו של קורט קוביין, לא רק הראה כמה כישרון היה בנירוונה חוץ מקוביין (בשני התקליטים הראשונים של הפייטרס גרוהל מנגן וכותב הכל לבד), לא רק חושף מה בדיוק הסתתר מאחורי השתלטנות של גיבורינו שהתאבד לפני 15 שנה בדיוק, אלא גם מעמיד אותנו בדיוק על הנקודה החשובה הזו; הנקודה בה גרוהל המציא את עצמו מחדש. לי זה קורה בכל פעם שאני נתקל בקליפים של הפייטרס – מדיום שהלהקה של גרוהל לקחה לפסגות מדהימות – ואז אני שואל את עצמי: מי זה האיש המצחיק והשמח הזה? זה אותו אחד שהיה המתופף של הלהקה האפלה ההיא, עם הסולן שהתאבד, זו שהמוזיקה והמילים שלה חידדו בצורה מדויקת את המבוי הסתום שכרוך בחיים שלנו? את הריק, את חוסר האונים, וכל האלמנטים השחורים שכמעט ולא תמצאו במוזיקה שגרוהל יצר אחרי מותו של קוביין.

      גרוהל, אני מניח, יכול היה להמשיך לעשות מוזיקה שדומה לנירוונה. ההלם והחסך שנוצר אחרי מותו של קובייין, יצר אפילו צורך רגעי כזה. אני בטוח, רק על סמך מידת הכישרון של גרוהל, שהוא יכול היה לעשות זאת בקלות, ולהקים סוג של נירוונה 2. להקה אפלה, קודרת, אבל גרוהל ידע שבטווח הארוך זה יהיה חסר תוחלת. שתמיד ישוו אותו לנירוונה, שיחברו בין השירים, המסרים והרעיונות שלו לאלו של קוביין. אז הוא עשה משהו אחר לגמרי. ממש המציא את עצמו מחדש, ויצר ישות שלי לפחות לא קשורה למה שקרה בנירוונה. כאילו אומר: תתייחסו לגרוהל החדש, תניחו לגרוהל הישן וכל מה שחשבתם שהוא.

      ממעטים ליפול

      כדי שזה יצליח כמובן צריך גם מוזיקה מצוינת, וגרוהל עשה זאת טוב לצד מעטים בדורנו. כבר 12 שנה שהפייטרס מצליחים לשמור על רעננות ורלוונטיות, וגם אם הם עדיין לא עושים אלבומים כמו התקליט הראשון או השני, הם ממעטים ליפול או לא לרגש. הגישה הנהנתנית, הקלילה, עטופה ברוק משובח מהזן הכי טהור שאפשר לבקש, שזה אולי ההקשר הכי גדול בין הפייטרס לנירוונה. גרוהל, כמובן, הקפיד לחדש ולהפתיע באמצעות התנסויות נוספות, בראשן Queens of the Stone Age האדירים (שם הוא הוכיח שהוא עדיין מתופף הרוק הכי בנזונה). רק מכל אלו, באופן מקרי בהחלט, אפשר לאמוד איזה מוזיקאי עצום בראה התאבדותו של קורט קוביין.