15 שנים למותו - וואלה! תרבות מתגעגעת לקורט קוביין

    ניסית לגרום לי ללכת לגמילה

    דווקא התקשורת הצהובה והמציצנית של ימינו היתה יכולה למנוע את ההתאבדות של קורט קוביין. אביטל לביא פרז הילטון

    אביטל לביא

    "אל תקראי את היומנים שלי כשלא אהיה פה"

    את המשפט הזה כתב קורט קוביין באחד מדפי המחברת שלו ששימשה כיומן, לאחת הבחורות שישנה לצידו מתישהו בסוף שנות השמונים. היומרה להבין נפש של סופרסטאר, ובמיוחד כשזה מגיע לנפש של קוביין, היא הדבר הכי אנושי שקיים, וגם האקט הכי מציצני. היום אנחנו מקבלים עדכוני אר.אס.אסים וטוויטרים למיניהם על כל תחושת דכדוך או התקף חרדה, אבל לפני 15 שנה המצב היה שונה ואינטימיות לא ידעה אס.אם.אסים וחשבונות בפייסבוק. כמישהו שלקח את חייו ב-94', מה שנשאר לציבור מחייו של אדם כמו קוביין, לא משנה כמה גדול ומפורסם היה, נותרו רק המורשת המוזיקלית של נירוונה, ומיליוני מעריצים שזיכרונותיהם האישיים מחוויית ההקשבה לו נטמעו בזיכרון הקולקטיבי של תחילת הניינטיז. אבל עכשיו אנחנו בעידן אחר לגמרי. בשנת 2002 פורסמו כמה מהיומנים האישיים שלו, והמחשבות של קורט קוביין הפכו לנחלת כל צרכן משלם. הפרטי הפך לציבורי עקב החלטה כלכלית חסרת כבוד של אלמנה לא מובנת.

    טוב לדעת (מקודם)

    התקף לב: איך מונעים ומה עושים במקרה והוא מופיע

    לכתבה המלאה

    "אוקיי, אני הולך לעבודה עכשיו. כשתתעוררי הבוקר, בבקשה תקראי את היומן שלי. תסתכלי בחפצים שלי, ותפענחי אותי".

    המשפט הזה מופיע כמה שורות מתחת לבקשה הקודמת שלו, ושתיהן פורסמו באותו דף ביומנים הידועים. החיים הפרטיים של קוביין לקו בהפרעה דו-קוטבית, הידועה גם כמאניה-דיפרסיה. מדובר בתחושות בלתי נשלטות של עצבות, פסימיזם וריקנות שנעות בסקאלה לא יציבה למצבי רוח ערניים וקופצניים ונדידה למחוזות דמיוניים של יכולות הפרט. תארו לעצמכם תחושה תמידית של גיבור-על הכלוא בגוף משותק ובנפש רגישה מדי, שנושאת כל כאב באופן קיצוני וצורב המונע מכם להתנהל באופן רגיל. תחושה מתמדת של אאוטסיידריות, אשמה, שנאת אדם וחוסר ערך טוטאלי. לא פיקניק.

    כמו המחלה שלו, גם הרצון של קוביין לחשיפת עולמו הפנימי היה דו-קוטבי. החיים הציבוריים שלו צרחו שאיפות התאבדות מהולות בקריאה לעזרה כמו כתובת עצומה כל כך, שקצר הקיר מלהכיל אותה. שירים כמו "I Hate Myself and Want to die", ההתייחסות לשחקנית פרנסיס פארמר, שטופלה באותו מוסד בו התאבד סבא רבא שלו (קורט היה החמישי במשפחתו מצד אביו שהתאבד, והשני במשפחתו מצד אמו שלקה בנפשו). ואגב, דווקא בניגוד למה שנתפס מהלהיט "Lithium", קוביין טען שמעולם לא השתמש בתרופה, אלא כתב את השיר על פרידה מבחורה ועל רגשות שהוצף בהם בעקבותיה. המחלה שסבל ממנה, לא רק שלא טופלה כראוי, אלא שלא קיבלה מודעות מתאימה. רק ראיונות שסיפקה אחרי מותו בת דודתו בוורלי קוביין, אישרו את החשד שאכן היה מדובר בהפרעה דו קוטבית בה הוא אובחן כשהיה בן-עשרה. ב-5 באפריל 1994, אחרי שהאקט המובן מאליו בוצע והעולם הרגיש פראייר כאילו היה פיט בסט ערב פרישתו מהביטלס, אפשר להצביע על כמה טעויות.

    המודעות מונעת

    הניסיון מההתאבדות של קוביין תובל בהומור שחור כשמותה של איימי וויינהאוס הפך לתחזית שניתן להמר עליה. אחרי שהבנו את הבדיחה, נרתמו מדורי הרכילות להשוויץ ללא רחם בתמונות של הנחיריים הלבנבנות שלה, בעדויות לרזון חולני ובשפיות הרופפת, עד ליצירת תמונת מצב של הידרדרות אנושית שסופה מותה של הזמרת וזכייה של בר/ת מזל כלשהו/י באייפוד טאץ'. ללא ספק, התקשורת הבידורית במיטבה. אבל העובדה היא שדווקא המציצנות והשמחה לאיד סביב עליבותה של וויינהאוס, מגוחכות ככל שיהיו, הן אלה שיצרו מודעות המונעת ממנה ליפול לתהומות שאין מהם חזרה. כמוה, גם בריטני ספירס, לינדזי לוהן, פיט דוהרטי וניקול ריצ'י. כולם נמצאים תחת טיפול, השגחה כלל-פלנטרית ואבחון של טובי המומחים, החל מפסיכיאטרים ועד לפרשנים של ערוץ !E.

    במקרה של קוביין, התקשורת, המעריצים, תעשיית המוזיקה והמקורבים אליו, כולם פעלו בחוסר אחריות. ללא ספק, הטעות הראשונה הייתה הזנחת הטיפול במצבו הנפשי, והיעדרה של סמכות בוגרת ומלאת חמלה בחייו. אבל הטעות השנייה שעליה יש להצטער, היא שקוביין חי את שיא חייו ובחר להתאבד דווקא ב-94', שנה שבה כן כיבדו פרטיות. היום הוא פשוט לא היה נותן לאף אחד לזכות באייפוד על חשבונו.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully