האיש שמכר את העולם

"ואז הגיע קוביין הנקבה הזה והרס את הכל" (ראנדי "דה ראם", "המתאבק")

ת'רסטון מור לא האמין שזה קורה לו. הוא בסך הכל היה ג'נטלמן מושלם והשאיל את סוזי, מעצבת התאורה בסיבובי ההופעות של סוניק יות' לטור הצפון אמריקאי של נירוונה והנה היא חוזרת עם טענות. "אצלכם במיניבוס שומעים רק חרא אקספרימנטאלי; נויז, קאנטרי ומוזיקה אבסטרקטית. הם שמים ביטלס, REM ופיקסיז וזה ממש לא הופך אותם לפחות אנדרגראונד מכם" היא הטיחה בו. המידע הזה הותיר את מור בפה פעור. הוא זכר את קורט קוביין והחברים הפסיכיים שלו בתור אלו שפוצצו לו הופעה שלוש שנים קודם לכן, אחרי שהחימום שלהם הסתיים במטח גיטרות לעבר המגברים והותיר במה מרוסקת, עיי חורבות ותמרות עשן. "הביטלס?" הוא שאל אותה בחזרה. "את בטוחה?".

קורט העריץ את הביטלס וסגד ללנון; בוץ' ויג, שהפיק את "Nevermind" נוהג לספר איך בכל פעם שרצה לשכנע את קורט - טכנופוב שהתנגד למניפולציות אולפניות - להכפיל את הקול שלו, הוא נתן את לנון כדוגמה למי שעשה זאת באופן קבוע (לנון עשה את זה משום שרצה לנפח את הקול שלו שכל כך שנא); כשדיבר על הרצון שלו להתפתח מוזיקלית ולהתנסות, ציין קורט את המעבר שעשו הביטלס מ"I Want to Hold Your Hand" ל"סרגנט פפר"; הוא קינא במייקל סטייפ ו-REM על היכולת שלהם לשמור על היושר האמנותי והאמת הפנימית של הלהקה גם בתוך לייבל גדול; והוא למד היטב, שלא לומר העתיק בחן, את האסתטיקה הפיקסיזית של "רעש-שקט-רעש". את כל מיליוני העותקים הללו דחף קורט למדחס מחריש של הארדקור Pאנק אמריקאי עצבני ואכול תסכול, שהיה לקצה השני ממנו הורכבה נירוונה. להקה שניזונה ממתח ומיטלטלת בין קצוות רגשיים, בדיוק כמו המנהיג שלה.

באותה מידה שקורט הכשיר עבור האינדי האמריקאי את ההכרה – לפחות ברמה ההצהרתית - בלהקות שמוכרות מיליונים והיו עד כה מוקצות בחוגים ההיפר-היפסטריים (שלא ממש אהבו את המנדולינה ב"Losing My Religion" או את הריכוך המלודי שהפיקסיז עברו) , כך הוא גם פתח את האוזניים למיליוני מחוצ'נקים זועמים ומנוכרים שקורט הפך לאח הגדול שמעולם לא היה להם. זה שממליץ להם על תקליטים ופותח בפניהם עולמות. בדומה לגורו אחר שינה את הפנים של שנות התשעים, קוונטין טרנטינו, גם קורט קוביין אחראי להעשרת הטעם התרבותי של דור שלם. אם הציטוטים והפלגיאטים הקולנועיים של טרנטינו היו בית ספר לקולנוע שיצר בנו רעב להכיר מערבונים אוסטרלים, פעולה הונג-קונגית, בי-מוביז, סרטי אימה ובלקספלויטיישן, הקאברים שקוביין ביצע, ההמלצות בעיתונים, המצעדים הפרטיים ותוכניות הרדיו שערך לימדו את הקהל שלו על הריינקוטס, הוייפרז, דניאל ג'ונסטון, הסליטס, יאנג מארבל ג'יאנטס והווזלינז.

האם מישהו היה מכיר את לדבלי אילולא קוביין, בהשראת וויליאם בורוז, היה מכסה את "'Where did You Sleep Last Night" שלו באנפלגד של נירוונה? האם יכול להיות אקט חתרני יותר מאשר להכניס לאותו קודש-קודשים של MTV את צמד האחרים קירקווד מהמיט פאפטס ולתת להם במה לשלושה שירים? ספק אם מישהו אחר יכול היה לעשות את זה; להיות – עם כל הפאתוס שמתלווה לכך – קול של דור שלם. בדיעבד גם הוא לא היה יכול. בלאק פרנסיס הוא כותב לא פחות מוכשר מקוביין, אבל אין לו עיניים כחולות שאפשר להיאבד בהן, להציץ לנשמה המסוכסכת שמסתתרת מאחוריהן, ולהיכבש. לאחר מותו סיפרה קורטני לאב ששאלה אותו פעם מה הקטע שלו עם המיט פאפטס, להקה שתמיד שעממה אותה. קורט ישב איתה והשמיע לה את שני האלבומים הראשונים שלהם בדרך שלו, התעכב איתה על כל פרט שמרגש ומעורר אותו, עד שגרם לה לומר "וואו, זו הלהקה הכי טובה בעולם".

בניגוד לפרל ג'אם שעלו על אותה במה – גם כן ב-MTV - עם ניל יאנג וקיבלו על עצמם באותו רגע באומץ ובהכנעה את חילופי המשמרות כנושאי הלפיד של הרוק, קורט רק הלך והתכנס בעצמו; באקטים תבוסתניים ואגוצנטריים של מי שהוכרע על ידי ההצלחה שלו הוא בחר בחזרה המיוחלת אל הרחם. כשפרל ג'אם – שהגיעו ממוזיקה מסורתית יותר והמשיכו שושלת של רוק עם גישה חברתית - יצאו לקרב נגד טיקטמאסטר ובחרו לנקוט עמדה שתהווה מודל מוסרי לקהל שלהם, קורט הישיר מבט אל ההצלחה ובחר לסובב לה את הגב.

אלא שהכריזמה שלו היתה עוצמתית מדי מכדי שאפילו הוא יוכל לכבות אותה (למרות שבסוף הוא הצליח לא רע); לאחר שביקע את האדמה עם הסאונד המגמתי של סטיב אלביני ב"In Utero", הוא הנציח מופת של עדינות, רוך ורגישות במופע האנפלגד, שכבר הפך לקלישאה של כתובת מורבידית על הקיר. בד בבד עם העבודה שלו עם מייקל סטייפ על חומרים אקוסטיים שהחלו לתפוס יותר ויותר נפח ביצירה שלו, הוא צירף את גיטריסט ההארדקור ההומו פט סמיר כתוספת אש החוצה בסיבוב ההופעות האחרון של "נירוונה". סיבוב שהסתיים בניסיון התאבדות כושל בבית מלון ברומא, עם ארגז שמפניה וחפיסת גלולות שינה. שעתיים לפני זה הוא עוד הביט בזיגוג באצטדיון שלם שהיה שבוי ביצירה שלו וצרח החוצה נשמתו ב"Drain You", יודע שזו השאגה האחרונה, ופולט אותה החוצה מובס רק בעיני עצמו, כאילו חייו תלויים בה. אבל זה כבר לא באמת שינה משהו.