לא יכול להיות שזו האשה שכותבת את הסיפורים האלה, אמרתי לעצמי. אך לאחר עבודת מחקר קצרה התברר לי שהגברת דודה החביבה המצולמת על גבי הכריכה של התרגום החדש של ספרה של גרייס פיילי, "בערוב אותו יום" (הוצאת כתר, תרגום: סביון ליברכט), היא אכן גרייס פיילי עצמה. יותר מזה, תמונות נוספות גילו לי: סוודר אנגורה מעוטר בסיכות עגולות, חצאיות מחויטות ארוכות, חיוך טוב לב.
ואכן, פיילי יכולה להיכלל בקלות בקטגוריה של דודות חביבות: אמא לילדים וסבתא לנכדים, מונוגמית, מלמדת כתיבה, מעורבת חברתית ופוליטית, מחלקת עלונים אנטי מלחמתיים, עסוקה בהפגנות ובתיקון עוולות חברתיים בשכונתה וברחבי העולם.
פיילי נולדה בברונקס, ניו יורק, בשנת 1922, כבת למשפחת מהגרים יהודיים. בשנות העשרים לחייה החלה לפרסם שירים וב-1950 החלה לכתוב סיפורים קצרים. "בערוב אותו יום" ראה אור לראשונה ב-1985 וזכה בפרס פוקנר היוקרתי. זהו ספר הפרוזה השלישי והאחרון שלה. ספר הסיפורים הראשון שלה מ-1959, "הפרעותיו הקטנות של האדם", יצא בעברית ב-1991 (עם עובד, תרגום: משה רון). בין "הפרעותיו הקטנות של האדם" ל"בערוב אותו יום" הזדקנה גרייס פיילי ב-26 שנה. איתה הזדקנו גם הדמויות שלה. לא עוד בחורות צעירות שמחפשות עבודה, חתונה וזיונים, כאלה שבעלן עוזב אותן עם זאטוטים זבי חותם ומשאיר להן מטאטא, אלא נשים במחצית חייהן, פרודות, שמתעסקות בהזדקנות ובדור הבא.
אולי היה משהו ברעננות ובחדשנות שלו, שהפך את "הפרעותיו הקטנות..." למעט יותר תוסס מהספר האחרון. אפשר היה להבחין בו בחיפוש, במגוון קולות - היו בו יותר סיפורים שסופרו בגוף שלישי, וסיפורים שסופרו מנקדת מבט גברית, מה שיצר ריחוק שאיפשר ביקורתיות אירונית חריפה יותר. גם העמדה הפוליטית שלו היתה פחות מובהקת. עכשיו פיילי בשלה יותר, היא מצאה את הקול שלה, ורוב הסיפורים נראים כמעט אוטוביוגרפיים. זו היא שמקבלת את פני הקורא מעל גבי הכריכה - הספר הוא פיילי.
החומר הספרותי של פיילי הוא היומיום היהודי, ניו יורקי, הנשי שלה. הגיבורות שלה הן לרוב נשים כמוה - אמהות מבוגרות שמתהלכות בפארקים של ניו יורק ונוסעות לצלם סינים כפריים, שמאלניות שמתחבטות בבעיות אהבה לגברים שמאלניים, ובין ארוחת ערב לביקור באטליז דואגות דאגה אלטרואיסטית לעתיד העולם ולילדים הקומוניסטיים שלהן. תשעה מתוך 17 הסיפורים מספרים על פיית' שמגדלת לבדה שני בנים. פיית' היא כמעט בת דמותה של פיילי.
אין כאן עלילה במובן הקונוונציונלי של המילה, לכן אי אפשר להגיד "על מה הסיפורים", אבל אפשר לספר מה יש בהם: למשל קשיש שמספר לבתו שהוא רוצה לעזוב את אמה הקשישה (במובלע הוא גם מספר לה שהם לא נישאו מעולם), קבוצת חברות שנוסעת לבקר בפעם האחרונה את החברה הגוססת מסרטן שלהן, אשה גרושה שבוגדת בגבר הגרוש שאיתו היא חיה עם מומחה לענייני סין, וניצול שואה גזען שנולד לו בטעות נכד שחור.
הסיפורים של פיילי הולכים הצידה - כמו סרטן, אף פעם אין סיכוי לדעת לאן הם ייקחו אותך או איך הם יסתיימו. בכל פעם גיבור אחר משתלט על הסיפור, או שאין גיבורים בכלל, כמו פטפוט אסוציאטיבי ללא גבולות ברורים, שמצליח באורח פלאי כמעט להתגבש לכדי סיפור. והיא עושה את זה בהמון הומור, בהתחמקות אינסופית מבנאליות, ובצניעות, כנות וייחודיות כזו, עד שאתה מרגיש חייב להמשיך לקרוא את הסיפורים שלה. כמו ציתות לשיחה שעלתה בטעות על התדר של האלחוטי שלך, או היסחפות טוטאלית אל עולמן של שתי חברות שמנהלות שיחת חולין במושב האוטובוס שמולך, ואל תוך שטף הסבך היומיומי מתגנבת פתאום איזו אמת כואבת ששוברת לך את הלב, ומשם ממשיכה הלאה בלי בכלל לטרוח להתנצל.
למרות השתייכותה של פיילי מבחינות רבות לז'אנר המכונה לרוב פוסט-מודרניסטי (כתיבה רזה, שפה נמוכה וכולי), לא ניתן לטעון נגדה את הטענה הפופולרית כלפי ז'אנר זה - לא ניתן לומר עליה שהיא נעדרת עמדה מוסרית. הדמויות שלה צועקות את השמאלניות שלהן חזק וברור. מצד שני, הפמיניזם כאן קצת יותר נסתר. בקריאה שטחית עוד אפשר להאשים את פיילי בסוג של שוביניזם - הגברים הבוגדניים כמעט תמיד והדודות הדאגניות כנשים סטריאוטיפיות. הפרדוקסליות הזו קשורה בעובדה שפיילי שייכת לזן נדיר של פמיניסטיות שגם מחבבות גברים. היא טענה פעם בראיון שגברים תמיד כעסו עליה בגלל שהיא פמיניסטית ונשים פמיניסטיות כעסו עליה בגלל שהיא אוהבת גברים. נראה שהשילוב יוצא הדופן הזה הוא דווקא מה שיכול לגרום גם לגברים ולנשים לא פמיניסטיות ליהנות מהכתיבה של גרייס פיילי. הרבה יותר מדודה.
דודתי מסרבת להינשא לגברים שהכל רוצים שתינשא להם
25.11.2001 / 9:59