אגדה יפנית

מאיפה לעזאזל צמחה בבית הדס כזו אחות נהנתנית ופזרנית? הרי גם היא, כמו אחיה, גדלה באותו בית צנוע ולחוץ כלכלית, אז מהיכן היא שאבה את ההשראה? מדוע ערב החג, רגע לפני שעונת החתונות מתחילה, היא חשה צורך לערוך ביקורת פתע דווקא לשירות המשלוחים של סושי סמבה היוקרתית מרמת החי"ל? פשוט כי היא יכולה; היא זו שבסוף תמיד קובעת.

זה לא פשוט לשמור על האסתטיות של המנות במשלוחים, כשהן מיטלטלות על הכבישים הרעועים של גוש דן ארוזות בתוך קטנוע מקרטע; ובכל זאת בסושי סמבה הארוחה מגיעה חיננית להפליא עם שדרת רטבים (שלא תמיד ברור מי מהם מתאים לאיזו מנה), מפיות עבות וקיסמים ארוזים בנייר כתום. מחד, האווירה כבר מתרוממת; מאידך, עכשיו נוצרות ציפיות.

אז סושי סמבה היא מסעדה שמשלבת -כמתבקש מן השם - בין אוכל אסייתי לסגנון בישול דרום אמריקאי. ברי המזל שטעמו מטבחים במזרח הרחוק או אמריקה הלטינית (או ברי המזל שהגיעו לצומת המפגש של "נובו"), יודעים כבר שמדובר בפוטנציאל עצום. השאלה היא האם חומרי הגלם המקומיים יכולים לעמוד בסטדנרט הבישול הזה. רול קליפורני עם מלפפונים ובשר סרטנים (25 שקל) הוכיח שכן, ועשה יופי של ספתח.

מנה אסייתית נוספת שהזמנו היתה גיאוזה ממולאת בברווז (34 שקל). קוראי המדור הוותיקים וודאי שמו לב לחיבתנו לגיאוזה, ולא בכדי - יש בגיאוזה משהו שמסקרן אותנו, שכן היא אמנם פשוטה, אבל כלל לא פשוט להכין אותה כמו שצריך. בסושי סמבה האיזון בין הבצק למילוי (שבעצמו היה עשוי היטב) היה מדויק מאוד והבצל המוחמץ שנתלווה אליו הוסיף מאוד לטעם, גם אם המנה הגיעה בטמפרטורה פושרת.

הסלט צ'ורסקו (45 שקל) הוא לא ממש סלט. יש בו אמנם אוסף עלים מרשים, אבל העיקר בו הוא סינטה צרובה, פלפל פיקליו ושקדים קלויים שמתלווים אליהם ואפשר לאכול אותם לבד. זו מנה בסדר - הסינטה קצת אנמית, הפלפלים הם דווקא שוס - אבל באמת שלא שווה את הסכום שהיא עולה, גם אם כל המרכיבים באמת איכותיים וטריים.

הטרנד של שלושה המבורגרים קטנים הוא די חביב; המבורגר ביס הוא הפורמט הכי מדויק למאכל הגאוני הזה, ומגוון הטעמים שמספקת שלישייה מהם חוסך לבטים. הסליידרס (61 שקל), כמו שקוראים להם בסושי סמבה, היו מעולים. הבשר היה פיצוץ והגיע במידת עשייה כמו שאנחנו אוהבים (מדיום), הלחמניה היתה טובה והמילויים השונים - בצל מטוגן, פטריה ועגבניה גם עזרו לנו לחלוק במנה וגם היו מצוינים כל אחד בדרכו.

הפעם התפרענו באמת, אולי קצת יותר מדי - לקחנו גם אורז מאודה (חייבים), גם שעועית שחורה (קיבעון), גם תירס פרואני (מוזר בהתחלה, ממכר בהמשך) ובנוסף קיבלנו גם צ'יפס דקיקים וקריספיים (סבירים).

עזבו עכשיו הכל וכנסו לאתר של סושי סמבה. חפשו את המתכון לפירה עם הווסאבי - אולי הפירה הכי טעים שאכלנו מזה הרבה זמן - ותלמדו להכין אותו בעצמכם. בחיינו, זה לא נראה כזה מסובך (לא שאנחנו הולכים להכין בעצמנו). אל גן העדן הזה - שילוב של מרקם מדויק וטעם מנצח - התלוותה גם פרגית ברוטב טריאקי עם שבבי שאלוט (65 שקל). מכיוון שזה די יקר, ככל הנראה בגלל הנוכחות של העוף, אנחנו ממליצים בפעם הבאה ללכת על הפירה כתוספת בלבד.

נשארו בעיקר תוספות מהן הזמנו יותר מדי. חוץ מזה חיסלנו הכל די ביעילות. הבעיה עם סושי סמבה הוא מגוון המנות העצום והצורך האנושי לטעום מכל העולמות. זה יכול לבלבל ולמרות שנהנינו מאוד ואין ספק שאכלנו ארוחה טובה (זה בסדר, גם שילמנו עליה), יצאנו עם תחושת פספוס קלה; אולי יכול היה להיות לנו אפילו טעים יותר. אולי זה כי התבלבלנו (וכשכן הלך לנו עם הבחירות היינו מאוד מרוצים), ואולי זה כי אנחנו פשוט שני אחים חארות שאף פעם לא מרוצים עד הסוף. חג שמח.