פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דפי זאב

      החלק הכי טוב בתערוכה של מאיה אטון, "בין כלב לזאב", הוא הסיפור שמאחורי העבודות. דניאל זילברברג לא נושכת

      האם סימטריה היא תנאי מספיק לתערוכה במוזיאון תל אביב ומועמדות לאחד מהפרסים לאמנים ישראלים צעירים היוקרתיים בארץ? בתערוכה "בין כלב לזאב" של מאיה אטון, אחת משלושת המועמדים לפרס קרן גוטסדינר, יש רושם אסתטי ראשוני עז. הסימטריה בין גווני הצבעים, בין הקווים המעוגלים של החוטים הקשורים, וביחסים בין כל אותם מימדים לדימויים של חלקי גוף האדם. אבל כדי לראות מעבר לצבעים והצבאים צריך לעשות שיעורי בית ולהתחיל לחפור. מבעד לחפירות לא תמיד מסתתרת איזו אמת גדולה, אבל לפעמים יש סיפור טוב. במקרה הזה הסיפור הוא החלק הכי טוב.

      עוד משמה של התערוכה ניתן להבין כי שום דבר בה לא הולך להיות ישיר. האמרה "בין כלב לזאב" פירושה בצרפתית אזור ביניים או שעת דמדומים, כלומר אנומליה בה הדברים אינם כפי שהם נראים. בהתאם, המיצגים של אטון הם הרבה מעבר למה שהם נראים. בשכבות שמתחת לפני השטח מסתתרים הסיפורים הבאים: ראשית נמציא הסיפור של "פרנקנשטיין", המתעסק בין היתר בהתקדמות של המדע המנסה לשלוט בטבע, אל מול כוחו של הטבע האורגני והבלתי צפוי. הסיפור מתבטא בעבודות בעיקר בשימוש החוזר בחלקי גוף חשופים, ובחיבורם לחלקים מחיות אחרות. אגב, בביוגרפיה של מרי שלי שכתבה את "פרנקנשטיין", שהייתה אחת הסופרות הגותיות הראשונות ואחת הנשים היצירתיות הבודדות שפעלו במאה ה-18 (מה שמוסיף לעבודות בתערוכה גם פן פמיניסטי), מסופר שהיא שמרה בתוך תיבה חלק מליבו של בעלה המשורר שטבע למוות, אותה החזיקה עד יום מותה. המחווה הזו עניינה את אטון, ולבבות חשופים וערומים הכלואים בין קרני צבי, או מתחת למבוך של חוטים דמויי וורידים, מהווים חלק נכבד מהדימויים בתערוכה.

      "היומיום מייצר מוטציות"

      בנוסף ניתן למצוא בתערוכה שכבה של דיאלוג עם האמנית הגרמנית-אמריקאית אווה הסה, שעסקה גם היא ביחסים בין עולם החי לבין ההתקדמות הטכנולוגית, ובין חלקי גוף האדם לחלקי מכונות. בעבודה "עירוי – מחווה למרי שלי", למשל, המורכב בעיקר מחוטים אדומים ארוכים, הנופלים לרצפה כחוטים מעירוי מלאים בדם, וגם בציור קיר הגדול, ניכר בבירור החיבור בין האמניות. הסה היתה מוכרת בשימוש שלה בחומרים פלסטיים, ארוכים, ובעלי גוון מודרני, כמו בחוטי לייטקס ופייברגלס. אטון גם היא צובעת את החלל בחומרים מעובדים, פשוטים אך מורכבים בו זמנית.

      מעבר להם נמצאים בעבודות אלמנטים מדע בדיוניים, בעיקר מסיפוריו של פיליפ קיי דיק. "היומיום מייצר מוטציות", אומרת אטון, "והספרות המדע בדיונית מצליחה להפוך את אותם מוטציות לעיקר, ולחשוף אותם בתוך המציאות השגרתית." כך, שאלות גדולות כמו "מה קורה לאחר מותנו?" ו"מהי אהבה?" הנשמעות כמו קלישאה מיושנת ונטולת משמעות מקבלות מקום משמעותי. אטון מספרת כי במדע בדיוני ובעשיית אמנות יש עדיין את המקום שמאפשר להתמודד עם שאלות גדולות כאלו, עם פחות ספק ויותר חופש מחשבה. "לחומר יש הרבה מה להגיד, ומה שמעניין זה לחוות את התהליך של יצירת הקשר בין התוכן לבין החומר, ולראות מה קורה." מסבירה אטון.

      כאשר שכבות רבות ועשירות מתגלות מתחת לחומר הפשוט ממנו עשויה התערוכה עולה השאלה אם היה צורך בתוכן רב ובלתי ישיר כל כך שיעמיד את החומר על קנו וייתן לצופה משמעות להיאחז בה. אך כמו שציור הקיר בתערוכה יימחק בסופה ויהפוך לרעיון בלבד, כך הרבדים המורכבים מופשטים שוב לאותו רושם ראשוני בסיסי, ואנו נותרים עם מילותיו של פיליפ קיי דיק שאמר כי "אין במה להיאחז, לא במציאות שלנו".


      התערוכה פתוחה במוזיאון תל אביב עד 4 במאי, כאשר יוכרז על זוכה בפרס גוטפרוינד