בתוך עצמו הוא גר

העובדה ששלום חנוך קרא לאלבום החדש שלו "שלום חנוך" מזכירה לי ראיון שנערך עם רוברט סמית' לקראת צאת אלבומה הקודם של הקיור, שגם הוא נקרא בפשטות "The Cure". סמית' אמר אז, כי החליט לקרוא לאלבום על שם הלהקה כי בעיניו זו היצירה המייצגת אותם היום ומי שלא מתחבר אליה – אינו מתחבר לקיור.

ואכן שירים כמו "ג'מייקה", ניסיון רגאיי שטחי ופשטני של חנוך להבין את הז'אנר המורכב הזה דרך עוד טקסט אהבה נטול חום או עומק, או פוליטיקה בגרוש כמו "מתפללים" (למי הוא מכוון בשורה "ושוב לובשים שחור ושוב מתפללים"? אל מי הוא מדבר ועל מי הוא כועס?) מייצגים את מי שהוא היום שלום חנוך; לא מי הוא היה ומה הוא עשה או איך ועל מי וכמה הוא השפיע. זהו האמן וזוהי יצירתו ואין שום דבר שיכול לשנות את זה. לצד "העיקר", שירו הטוב ביותר זה שנים ארוכות, גם הפעם הבינוניות היא האהובה האמיתית לה שר חנוך סרנדות; בינוניות שבה הים אותו ים והמלודיות של משה לוי הן עדיין רק בלוז לא רלוונטי למעין נעורים שאינו בנמצא.

אבל מה שבאמת הופך את שלום חנוך למוזיקאי בעייתי הוא לא "שלום חנוך" בפני עצמו – אם כי גם לו יש כאן מקום של כבוד - אלא קיומם של אלפי בלוגים שמתווכים אלינו ישירות דרךGoogle Reader; פונקציה שמספקת לכל מאזין בכל יום בין מיליון לטריליון אופציות מוזיקליות מגוונות ומקוריות, שבהן שירים כמו "אולי תדליקי" מקבלים את הפרופורציות המתאימות להם – טיפה קטנה בים עצום של היצע חדש ומאתגר. חנוך צריך להפנים שהוא אינו מתמודד יותר מול הרוק הישראלי הצעיר, שסורס מול דמותו המיתולוגית. הו לא. חנוך מתמודד כעת עם מציאות שכלל לא מחשיבה את אלבומו החדש כאירוע שגם אם כן יש לדבר עליו, צריך לשים אותו בקונטקסט הנכון – הדיסק החדש של ניל יאנג כבר דלף לרשת ואפשר לשחרר את הפקקים מהאוזניים.

שלום חנוך, "שלום חנוך" (NMC)