אכן וואו

בואו נתחיל מזה ש"אוסקר וואו" הוא באמת וואו. זוכה פרס פוליצר לספרות לשנת 2008 "חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו" הוא ספר בועט, מטלטל, מצחיק, מטריד, סקסי, שקול המספר שלו ייחודי ואמיץ. הפתיחה מהממת - "אוסקר" מוציא את קוראיו למסע מסחרר בזמן תוך כדי ערבוב בלתי פוסק של דמיון ומציאות - אך בשונה מרומנים לטיניים העונים לחוקי ז'אנר ה"ריאליזם הקסום" (כאשר גרסיה מרקז הוא הדוגמא הבולטת), העולמות הפנימיים של הגיבור אוסקר ושל המספר (שזהותו מתגלה רק בשלב מאוחר יותר) מציבים את הרומן בטריטוריה חדשה ומוזרה - עולם המדע הבדיוני. כאילו שהדמויות לא מספיק צבעוניות (ומשוגעות) ושהמאורעות ההיסטוריים ברפובליקה הדומיניקנית לא מספיק סוערים (ומלאים באלימות הופכת קיבה), כמעט כל הדימויים והדוגמאות ברומן לקוחים מעולם הפנטזיה והמדע הבדיוני בו מתקיים אוסקר. הרבה יותר מאשר במציאות ה"רגילה", לצערו.

רומן הביכורים של האמריקאי ג'ונוט דיאז מתפאר בגיבור דומיניקני כבד משקל, בתול נצחי, ללא חברים, שמרבה להתאהב ולהציק למסכנות שהוא נדלק עליהן באופו שיכול להניב אך ורק דחייה ובעתה. כל קיומו של המסכן חובב המד"ב הוא הזמנה להצקות והטרדות: "אתם באמת רוצים לדעת איך זה מרגיש להיות X-Man? פשוט תהיו נער פיקח, חובב ספרים וכהה עור בגטו בן זמננו בארצות הברית. מאמה מיה! כאילו יש לך כנפיים של עטלף או זוג זרועות תמנון שצומחות לך מהחזה" (30). אך קיומו של המוטנט אוסקר בארצות הברית הוא רק מתאבן לקורותיהם המיתיים של בני משפחתו ולקללה שרודפת אותם. שלטון האימים של הדיקטטור טרוחיו והמזל הרע של המשפחה שלובים זה בזה. בתוליו של אוסקר חסר המזל, כשלונותיו עם המין היפה והבדידות התהומית שהוא מתקיים בה גם הם חלק מהקללה שרודפת את המשפחה.

מתברר שככה מספרים סיפורים בסנטו דומינגו: "סיפור אינו סיפור אלא אם כן הוא מטיל צל על-טבעי" (227). וזה לא שחסר כאן חומר עסיסי לתדלוק העלילה גם בלי "דמיון הוודו המופרז של האי" (228). כל הרומנים הם בלתי אפשריים וגדולים מהחיים, כל האהבות קשות וסוערות, הנשים בנויות לתפארת, הגברים מושחתים או לפחות גסי רוח ונטולי עכבות. הסופר דיאז מצטיין בתיאור נפשן הסוערת של הגיבורות שלו כמעט כמו שהוא מפליא בתיאורן החיצוני. קבלו את בלי, אמו של הגיבור: "היא בת שש-עשרה ועורה הוא האפלה שלפני השחור, השזיף של אורו האחרון של היום, ושדיה כמו שקיעות של שמש הלכודות תחת עורה, אבל עם כל נעוריה ויופייה יש לה הבעה חמוצה וחסרת אמון שמתמוססת אך ורק תחת משקלו של עונג עצום" (157). לא משנה שעוד כמה שנים היא תיהפך למהגרת קשת יום שעובדת בשלוש משרות כדי לפרנס את ילדיה, שהיא חולת סרטן מרירה שמתעללת באחותו של הגיבור ושוברת כל תקווה שיש לה לחיים נורמלים או דימוי עצמי מאוזן, בלי בת ה-16 היא מושלמת. נעוריה של בלי הם שיר הלל לסקסיות שמשפריצות בנות סנטו דומינגו.

אבל את בלי אנחנו קודם כל פוגשים כשהיא נבולה, קמלה, אלימה. אי-הסדר הכרונולוגי בה מוגש לנו הרומן גורם לנו להבין שאי-הסדר הוא אולי מתודה, אבל הוא קודם כל אסטרטגיה, דרך לפתות אותנו אל תוך נבכי הרומן, להכניס אותנו אל תוך העולם הכאוטי של הגיבורים. מיד בפתיחה המספר מיידע אותנו על קיומה של הקללה כגורם המארגן של הרומן ורק אז אנחנו פוגשים את אוסקר בילדותו ("חנון גטו בסוף העולם 1974-1987) בפרק הבא מתוארות אחותו לולה וגם אמו שהפכה כעת ליצור מהסיוטים: "בתור ילדים, אני ואוסקר פחדנו יותר מאמא שלנו מאשר מהחושך או מ-el cuco – השד הלילי. היא היתה מרביצה לנו בכל מקום, לפני כל אחד, תמיד עשתה שימוי חופשי ב- chanclas וב- correa – בכפכפים ובחגורה – אבל עכשיו, עם הסרטן שלה, היא כבר לא יכולה לעשות הרבה" (58).

ההזיות בהקיץ האפוקליפטיות (34) של דמויותיו של ג'ונוט דיאז מסגירות את ההשפעה הגדולה של טולקין, של סרטי מד"ב וסדרות טלוויזיה כמו "מסע בין כוכבים", אבל לא ניתן להכחיש גם את החוב האדיר שלו לרוברטו בולניו הצ'יליאני. הערות השוליים הארוכות, ההומור העוקצני והביקורת הישירה על משטר הדיקטטורים במולדת והקטל וההרס שהם זורעים שמסופרים באגביות נינוחה אך ארסית מסגירים שמאחורי ההומור מסתתר כאב עמוק.

האם "אוסקר" הוא סיפור מקורי? ודאי. אבל לא באותה קלות והחלטיות ניתן להשיב על שאלת המקוריות של הסופר שמרבה להשאיל ולהלוות מגיבורי התרבות שלו. מצד שני הרבה דברים נשארים פתוחים אצל דיאז, והקוראים מתבקשים להחליט לבד אם הם קונים את הסיפור ומאמינים למספר/ים או שמא הספר שלפניהם הוא הגזמה מוחלטת, סיפור בדיוני הכורך את גורלם העגום של בני המשפחה בסיפורי רפאים: "אז מה האמת? אתם שואלים. תאונה, מזימה או פוקו? התשובה היחידה שאני יכול לתת לכם היא התשובה הפחות מספקת: תיאלצו להחליט בעצמכם. מה שבטוח הוא ששום דבר לא בטוח. אנחנו מגששים כאן בשתיקות" (225). שתיקות דווקא לא תמצאו כאן. סיפור עצוב על פריק של מדע בדיוני דחוי חברתית ושל משפחתו למודת הסבל ועוד איך כן. וגם עם וודו אינו כוס התה שלכם – שווה לתת צ'אנס לאוסקר. הוא באמת וואו.