צליל של ברונזה

זה אולי מוגזם להגיד - בעיקר בגלל הזכרון הקצר שרוחב הפס של ימנו העניק לנו - אבל נראה לי ש-"The Future Will Come", האלבום החדש של The Juan MacLean הוא האלבום האלקטרוני הרקיד שהכי אהבתי מאז "Sound Of Silver" של LCD Soundsystem.

המשפט הזה נאמר בהססנות בעיקר כי הפער בין שני האלבומים הללו הוא עצום. אין מה להשוות בין החדשנות וההגשה של ג'יימס מרפי לזו של ג'ון מקלין וגם העומק הטקסטואלי של מרפי - שנמצא שם למעלה לצד ענקים - גורם למלים של מקלין להשמע כמו דיאלוג בסרט נעורים כושל.

ובכל זאת, "The Future Will Come" מצליח בנסיון למלא את הוואקום האדיר שמרפי השאיר אחריו בשנתיים שחלפו (סינגל פה או תרומה לפס-קול שם לא נחשבים). זה כאילו שהחואן מקלין לא הפסיקו להציק למרפי במשרדים של DFA - כל הזמן נגעו לו עם האצבע בכתף ואמרו "אתה מוציא כבר עוד אלבום?" - עד שנמאס להם והם צעקו "יודע מה? לא רוצה? אנחנו נוציא אחד בשבילך" ואז, עם הזנב בין הרגליים, עוד ביקשו ממנו לעזור בהקלטות.

זה לא שבעבר היה כזה פער סגנוני מטורף בין השניים. אתם יודעים, הם חברים, האחד חתום בלייבל של השני, ויקיפדיה מסווגת אותם תחת אותו ז'אנר והם אפילו עובדים על קטעים ביחד, אך בעוד שמקלין וננסי וואנג - הגרעין הקשה של החואן מקלין - התרכזו במה שהטייטל של האלבום הקודם שלהם חייב (לפני נצח של ארבע שנים) והיו פחות אנושיים ויותר מכונות ריקודים, מרפי דאג לדבר למועדון וללב האדם בבית במקביל.

לפני שהגיע האלבום החדש, הציפייה מהחואן מקלין היתה להשאר ברחבה. הסינגלים שיצאו שנה שעברה, "The Simple Life" ו-"Happy House", שפותחים וסוגרים את האלבום בהתאמה, היו אולי טובים, אך הם לא רמזו ולא בקצת על מה שיגיע ביניהם על פלסטיק. אף אחד לא ציפה לאלבום פופ, בטח שלא לאחד כזה שלא משאיר מקום לספק: החואן מקלין רוצים לכבוש גם את אומת האינדי ולהפסיק לשכנע את המשכונעים. עליי כאמור, זה עבד.

כהרגלם, השניים לא עשו הכל לבד והזמינו כמה חברים מוצלחים, כמו אלכס פרנקל וניק מילהיסר מ-Holy Ghost או גרי פאכס מ-!!! בכדי להעשיר ולגוון את הסאונד; ביחד הם הצליחו להגיע לתערובת של אין ספור ריליסים של DFA, פוסט-דיסקו (או איך שלא קוראים לזה השבוע), רטרו לאייטיז ו-Human League (את זה מקלין אמר בעצמו ולא השאיר מקום לניחושים).

שיר הנושא - כמה סמלי - יכל היה להיות בקלות על הבכורה של LCD Soundsystem; אם הייתם שומעים את "One Day" על אחד מאלבומי הרטרו-הפוך-על-הפוך-שעבר-את-הגבול של DMX Krew, לא הייתם מתפלאים (ושיהיה ברור, אני אומר את זה עם טונה של אהבה ל-DMX Krew); הקלידים בסוף "Accusations" מבליטים את תשומת לב הלב לפרטים והדואט שב-"The Station", לצד ההפקה הרזה והכיפית שלו, הוא פשוט מושלם.

תוך כדי האזנה כמעט ומפסיקים להתגעגע למרפי, עד שמגיע "Human Disaster", השיר שסוגר את החלל בין קטעי הרחבות שהוזכרו למעלה. "Human Disaster" רוצה להיות ה-"New York I Love You" של 2009 ונופל. וזה קצת חבל. כי אם הקטע לא היה מגיע בפורמט הזה וכל כך מריח מנסיון עודף, בהחלט היה אפשר לומר שמדובר בקטע מקסים ומרגש וכו'. בפועל, כל מה שהשיר הזה עושה, הוא להבהיר בבוטות את ההבדלים המהותיים בין שני הכותבים ולגרום לנו, המאזינים, לפנות אל ג'יימס מרפי במייספייס, בפייסבוק, במייל או בפורומים ולשאול "אתה מוציא כבר עוד אלבום"?

דה חואן מקלין, "The Future Will Come"
(DFA)