כמדינה שמכורה מוזיקלית לסאונד של לד זפלין, מפתיע שהסקס - שהיה מרכיב משמעותי בתרכובת לא פחות מהגיטרה של ג'ימי פייג' - לא נוכח כמעט ברוק הישראלי. אם להוציא כמובן את "סקס" של מופע הארנבות של ד"ר קספר, שלומי שבן (שדניאלה שלו רוצה שירד לה באמצע הסולו של ג'רי גרסיה) או רמי פורטיס, הרוק הישראלי ניסה להילחם בפוריטניות בפואטיקה של שירי משוררים (גם אם מיניים), או הסתפק ברמיזות אינטליגנטיות ("הזיות" של ברי סחרוף כדוגמה מייצגת, שנשאר עוצר נשימה גם 16 שנים אחרי), אך לא באמת הוריד את המכנסיים, שלא לדבר על התחתונים (ולא "בתוך התחתונים" הדודתי של איפה הילד לא נחשב). כהערת שוליים ניתן לציין את הפסוודו פרברטיות של ערן צור כמקרה חריג, אבל כזה שעסק במיניות רק מהצד הלא קונבנציונלי שלה ושוב, בניסיון להגיע לקצה מגדל השן של השירה ("הגן שלך" מימי כרמלה גרוס וגנר, למשל).
באספקט הזה, "תביאו בירות" של מרסדס בנד, הוא נקודת ציון. מעבר לחילופי התפקידים בהרכב הלהקה, שעשו לה רק טוב, ופירעון השטרות המיוחל של גל תורן, הסקס והמיניות נוכחים באלבום כמו ביקיני בקליפים של סנופ דוג ומכתיבים את הטון שלו. באלבומה השני מוכיחה מרסדס שהחיבור בין מזג האוויר הים תיכוני לאובססיביות למגע לא צריכה להישאר אצל הרכבי היפ הופ צעצוע כמו הישראלים, או במפעלות סאבלימינל בע"מ; היא גם מראה שצליל הדיסטורשן המלוכלך של גיא שמי מאפשר את ההתפרקות המחשבתית והמינית שהרוקנרול הציע מימי אלביס ועד הסקס על האש של הקינגז אוף ליאון.
לפחות הם מצטערים
עם ובלי קשר, "תביאו בירות" היה צריך לצאת לפני סדרת הטלוויזיה "תעשה לי ילד" (זו שהפכה את מרסדס ללהקה שוברת קופות) כדי להצדיק את הדמות הבהמית של גל תורן. דרך "חזיונות", "היא כל הזמן" ו"תאילנד" המטופש והממכר מצטייר תורן כפרפורמר גם בגרסת האולפן, כלומר כאמן מוכשר שאולי יש קורט הצדקה לאופן בו הצטיירה דמותו אז. כך, גם אם קשה לומר ש"תביאו בירות" הוא האלבום שיגאל את המוזיקה הישראלית וייקח אותה לחזית (הצעות לשיפור: צעד מחשבתי קדימה בכיוון העיבודים ועריכת טקסטים מהודקת יותר), הוא לפחות מצדיק את טיעון הכריזמטיות והאפיל שהועלה אז. ואז ישנו גם "כולם אומרים שהשתניתי".
"כולם אומרים שהשתניתי", הרס עצמי מרשים ומרגש באורך 5:22 דקות, נועד עבור אנשים כמוני כאלו שגם יצירת רוק לא רעה לא תשחרר אותם מתחושת הבחילה מול הוירטואליות של "תעשה לי ילד", או הפגישה עם המציאות של רוע אנושי שמצוי באנשים כישרוניים להפליא. כשתורן שר "השרץ בתוכי עדיין", הגיטרות המבריקות שמייללות סביבו מייצרות חומות של תחושת אשם כנות ומשכנעות, שגם אם מרסדס בנד דופקים וזורקים הם לפחות מצטערים על זה.
מרסדס בנד, "תביאו בירות" (הפקה עצמית/ הפצה: התו השמיני)