לוץ חוק

מיד לאחר שסיימתי לקרוא את "ספלמן חקירות", הסתובבתי כמו עכבר מסומם בדירתי הצנועה כדי לגלות חוטי חשמל מסתוריים, כבל טלפון חשוף שיאותת שמישהו שם לי ציתות ומנעולים פרוצים על הדלת. יצאתי החוצה כדי לוודא שאף רכב עם פנס שבור לא עומד ומתצפת עלי ושאיש אינו ניגש אלי עם תמונות מפלילות על מנת לסחוט אותי. רק כשראיתי שאני לא מעניין אף אחד בעולם הזה ו/או שהמשפחה שלי כנראה לא פולשנית כמו שחשבתי לפני כן, נרגעתי. עד כדי כך נכנסתי לחרדה. מי יודע, אולי משפחת ספלמן תגלה מתישהו גם אצלי את הסודות הכמוסים והאפלים ביותר.

"ספלמן חקירות" הוא רומן בלשי-קומי, פרי מוחה הקודח של ליסה לוץ, סופרת צעירה עם דמיון פורה שמבוסס לא מעט על חיי הנוודות שלה (הרבה ערים, הרבה אוניברסיטאות). הספלמנים, גרסה קרימינלית של הסימפסונס, הם ההורים אלברט ואוליביה וילדיהם דייויד, ריי ואיזבל (איזי), גיבורת העלילה. אלברט ואוליביה הקימו לפני שנים סוכנות חקירות בסן פרנסיסקו והפכו את האזנות הסתר, המעקבים החשאיים ומשחקי הריגול גם לנחלתם של ילדיהם, שנכנסו לעסק כבר מינקות ונולדו עם גנים של מפצחים. דייויד, הבן הבכור, החליט לצאת מהמשחק בשלב מוקדם ולטפח קריירה של עורך דין. השאר מתעסקים כל היום בחדירות בוטות לפרטיות, לא רק של מושאי המעקב, אלא גם ובעיקר שלהם עצמם. לתוך המיקס הזה תוסיפו את הדוד ריי, שוטר לשעבר שמחובק על ידי המשפחה (בתם הצעירה נקראת על שמו לאחר שגסס לא מעט זמן והחלים בדרך נס), ותקבלו אנדרלמוסיה של פולשנות מוקצנת, כזו שגורמת גם להורים הפולנים ביותר להיראות כמו משפחת אוסבורן.

איזי, המספרת, היא לכאורה המופרעת מכולם. היא אנרכיסטית מתוסבכת, אלכוהוליסטית ונדליסטית שאיכשהו כל מה שהיא עושה, במיוחד בתחום הרומנטי, יוצא מביך. רק שדי מהר אנחנו מגלים שהתכונות הקרימינליות שלה לא צמחו משומקום. ההורים, ובמיוחד האם אוליביה, עושים שימוש לרעה בכוחם כחוקרים עם רישיון כדי לחשוף מידע על כל אדם הנקרה בדרכם, אפילו על הדייטים העתידיים של בתם. כשלאיזבל נמאס היא מחליטה להתנתק ולצאת לדרך חדשה, אבל כתנאי להסכמתם של הוריה שתעזוב, היא מקבלת משימה לפענח פרשיה מסתורית שבה נעלם נער בן 15. באופן קצת מפתיע, התעלומה הזו שהיא כביכול הגרעין הקשה של העלילה, מתחילה רק אחרי אמצע הספר. עד אז טווה איזי עשרות סיפורים, כל אחד עומד בפני עצמו וכולם יחד מתחברים לפארסה גדולה ומצחיקה עד דמעות.

כדי לקרוא ספר בן 378 עמודים במשך שש שעות בלבד, צריכים להתקיים שני תנאים – הוא חייב, כמובן, להיות מעניין והוא מוכרח להיות כתוב בשפה פשוטה. לוץ לא רק עומדת במשימה, היא מנתצת אותה לרסיסים. הוידוי שלה באפילוג על כך ש"זמן מה הייתי בטוחה שלא אגיע לכלום", מעיד על כך שלא נוח לה עם התואר "סופרת" שנדבק לה פתאום. זה עושה רק טוב לה ולנו, כי "ספלמן חקירות" כתוב כמו קליפ מופלא שרץ מהר ורק מגביר את הקצב. בלשון קלילה ועם הומור שנע בין מחויך לקורע, לוץ חושפת פרט אחרי פרט, רמז אחרי רמז, וגודעת כל רצון להפסיק את הקריאה באמצע ולהמשיך אחר כך או מחר.

אנחנו אמנם רק באפריל, אבל אני בהחלט מרשה לעצמי לשאת באחריות הכבדה ולקבוע ש"ספלמן חקירות" יסיים את 2009 כאחד מחמשת הספרים המתורגמים הטובים של השנה. לפני שנתיים, דווקא בזמן שגרה בניו יורק, יצרה לוץ את התמהיל המופלא בין רומן בלשי לקומדיית מצבים סן פרנסיסקואית, והתוצאה הייתה רב מכר שבינתיים ילד ספרי המשך ("קללת ספלמן" ו"נקמת ספלמן", שניהם עדיין לא תורגמו לעברית ונקווה שיתורגמו במהרה). נדמה שזו שאלה של זמן עד שהספלמנים יהפכו לסרט או למיני-סדרה טלוויזיונית, אבל גם אם זה לא יקרה, תמיד אפשר יהיה להתפנק בפנינה הכתובה הזו.