עמוק באדמה

אם עד הרגע חשבתם ש"נער החידות ממומבאיי" הוא זוכה האוסקרים המופרך בהיסטוריה - למרות שהאמינות והרלבנטיות של האקדמיה נשחקת כבר שנים עם כל מיני בחירות מוזרות בסרטים בינוניים מינוס כמו "גלדיאטור" ו"נפלאות התבונה" – חכו שתראו את "פרידות", זוכה פרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, או אם תרצו הסרט היפני ששדד את ארי פולמן. ושלא יהיו טעויות – זה שוד לאור יום. זה לא ש"ואלס עם באשיר" הוא רק סרט הרבה יותר טוב. גם בערך מוחלט, ללא כל קשר ל"ואלס עם באשיר", "פרידות" הוא סרט איום ונורא, מלודרמה משעממת, מעייפת וקיטשית, לא סרט שאמור להיות מועמד לאוסקר ובוודאי לא כזה שראוי לזכייה. גם אם המתחרים העיקריים שלו הם סרט אנטי-מלחמתי שלא עושה הכי נעים ליהודים הימניים שמאכלסים את הוליווד, או סאגה על כנופיית טרור אידיאליסטית.

אז על מה הסרט בכלל? על צ'לן מתוסכל שחוזר מטוקיו לעיר הולדתו לאחר שהתזמורת בה הוא מנגן נסגרת. כשהוא מחפש עבודה הוא במקרה מגיע לחברה שמתמחה בניהול טקסי קבורה והופך, אחרי מעט מאוד קשיים, לכוכב בתחום. היות והעיסוק במתים נחשב לבזוי למרות המשכורת המכניסה, הוא מסתיר את עיסוקו מאשתו הקציצה ומשאר העולם ואתם רק יכולים לתאר לעצמכם איזה ברוך נוצר כשהקציצה מגלה.

בדיוק בנקודה הזו – אחרי שכבר חשבנו שיש כאן סרט יפה ועדין על משמעות החיים, שלא לדבר על סצינת הפתיחה המפתיעה - מתחיל הסרט לזייף. האישה רוצה שהוא יפסיק, מאיימת לעזוב, עוזבת, חוזרת, מגלה שהיא בהיריון, ממשיכה לבקש שיפסיק ומתרצה רק לאחר שהיא רואה את היופי שבעבדות בעלה. כל כך הרבה יופי שמכאן והלאה כל מה שרואים במהלך הסרט (שכבר חשבתם שיגיע לסופו אבל נמשך עוד איזה ארבעים דקות כמו כלום) זה טקסי אשכבה. אחרי צפייה ב"פרידות" אתם גם יכולים להיות בטוחים לגבי טקסי אשכבה יפניים – ראית את כולם. אתם גם יכולים להיות בטוחים שאין בהם ולו טיפה מהמקוריות והחזון הויזואלי של "ואלס עם באשיר", או מהמסר המורכב שלו.

אבל לחברי האקדמיה יש את הסטייל שלהם, וחייבים להודות שהוא מפתיע ואפילו חתרני; בהענקת פרס לגרסת הטלנובלה היפנית של "עמוק באדמה" – משל נבוב על החיים, המוות והעוסקים בו - חייב להיות איזשהו טוויסט, שמבקש לזעזע את הקרקע מתחת למוסד המיושן והמתנוון הזה. משהו בסגנון "הצבע להכי גרוע", רק כדי להוכיח עד כמה חסר תכלית הוא התהליך כולו. ובכן, הפעם הם בהחלט הצליחו.