בוא דודל'ה, אילנה גור תסדר לך איזה אורנמנט על המשקף

יותר מכל דבר אחר, הרטרוספקטיבה העדכנית של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ליצירתו של אלברטו ג'קומטי ממחישה את רוחב הארסנל של האמן הזה: מצד אחד, כולנו יכולים לזהות בקלות את הדמויות האנושיות המאורכות והדקיקות של ג'קומטי, שהפכו עם השנים לסמלו המסחרי. מצד שני, כמעט באותה דבקות, ועוד קודם לכן בקריירה שלו, עבר ג'קומטי תקופה סוריאליסטית מוצלחת לא פחות, שנחשבת, דווקא היא, בעיני רוב עולם האמנות "המלומד", לשיא הקריירה היצירתית שלו. וכאילו כל זה לא היה מספיק, בשנים האחרונות הולך ומתגבר הרושם שהבחור היה גם צייר ורשם בהחלט לא רע, ומספר החללים שמוקדשים ברחבי העולם לחטאיו הדו מימדיים רק הולך וגדל. וכאילו לא די בכל זה, למרות שמעולם לא הודה בכך, ג'קומטי גם נושא על הגב את עולה של התורה האקזיסטנציאליסטית, כפרי טיפוחיו של ז'אן פול סארטר, ידיד טוב (של ג'קומטי, לא שלי) ואחד מנושאי הרישומים בתערוכה.

במומה (MOMA) החליטו לאמץ את הנהוג בעולם כיום ולהציג את שלוש הגזרות הג'קומטיות בתנאי שוויון מוחלטים, כשאותו מספר חללים בקירוב מוקדש לכל אחת מהן, והסדר כרונולוגי. לאחר כמה מתאבנים כמו פורטרט עצמי מגיל 17 וכמה פסלים קוביסטיים (ג'קומטי, שוויצרי במקור, עבר בתחילת המאה לפריז ופגש בתנועה הטרייה מתחוללת בזמן אמת), מתחיל חלק א' של התערוכה, כולו על טהרת הסוריאליזם. לא פלא שהתאורטיקנים אוהבים את התקופה הזו של ג'קומטי – מדובר ביום חגו של כל פרוידיאן מתחיל, כשהעצמים המסתוריים במרבית הפסלים מתחלקים לשתי קבוצות: עגלגלים ומרובעים, קעורים וחדים, שקעים ותקעים – גברים ונשים. סקס מתואר פה באלימות, כנעיצת חרוט מחודד באליפסה מרוככת, וכאילו כל זה לא מספיק, החרוטים-זרגים של ג'קומטי מתהדרים בקוצים.

החלק השני של התערוכה מציג את ג'קומטי הצייר והרשם. הבולט במיוחד כאן הוא שג'קומטי מצייר כמו פסל. הדמויות שלו, כמעט תמיד בעמדה פרונטלית אל הצופה, משורבטות שוב ושוב, בעיקר בתוי פניהן, כאילו פיסל אותן על הקנבס. התוצאה היא סדרת דמויות מגורדות ומצולקות שמרכז הכובד שלהן בפנים. בנוסף, מצטרפים לחגיגה מספר רישומים של חברי הקליקה של ג'קומטי: סארטר, הסופרים ז'אן ז'נה וג'יימס לורד, הקומפוזיטור איגור סטראווינסקי, הקולגות הנרי מאטיס ופייר לואב, האח דייגו ורבים אחרים.

והנה הגענו סוף-סוף לחלקה השלישי והאחרון של התערוכה, המכיל את הקלאסיקות הדקיקות והפופולריות של ג'קומטי. אלברטו אולי מעולם לא הודה בכך, ואפילו ניסה להרחיק את פסליו מתורתו של סארטר, אבל מספיק רק מבט במפתן חלל הפסלים הזה כדי שעול הקיום יכה בך בבטן. כשהחלל שמסביבם נוגס בגימור הגס שלהם, עומדים כאן בני האדם של ג'קומטי, קטנים אל מול העולם. מצטמקים אל מול הקירות. חסרי ישע. נמקים על מקום עומדם. ג'קומטי לא היה צריך להזדהות עם האקזיסטנציאליסטים. הפסלים שלו עשו את זה, ובצורה מושלמת.
יגידו המלומדים מה שיגידו, זה חייב להיות מרכז הכובד של יצירתו.

ודבר אחרון לסיום: מאז שהתחילו במומה בשיפוץ מאסיבי שכולל את חירובה של גינת הפסלים הנעימה וסגירת הקומה העליונה, הפך המוזיאון הזה עבורי לאחד הפחות אטרקטיביים שמציעה ניו יורק. ובכל זאת, הרטרוספקטיבה של ג'קומטי (שתינעל ב-8 בינואר) היתה מצליחה לגרור אותי גם למוזיאון "הארלי דייוידסון" (השישית ורחוב 56). תחנת תרבות ראשונה בניו יורק.