אלביס בניון

"מראדונה של כולם" הוא האוטוביוגרפיה של מי שנחשב לאחד משחקני הכדורגל הטובים ביותר בעולם, אם לא הטוב שבהם (או לפחות זה שכבש את מספר השערים הרב ביותר בעזרתו של אלוהים), והוא ספר המחזק את מעמדו של דייגו ארמנדו מראדונה כאייקון הפופ האולטימטיבי שיצא עד היום ממשחק הכדורגל. הוא מגולל את סיפור חייו של מראדונה מילדות קשת יום שבה, וזה דבר ממש מדהים, הוא נראה כמו כפיל ארגנטינאי של מיקו מ"צ'רלי וחצי", דרך התגלות הכישרון המוקדמת שלו, השיאים המקצועיים, שפל הסמים המפורסם, השערוריות, המריבות, הלכלוכים והגולים המלוכלכים (מראדונה מול פיטר שלטון במונדיאל 86' כובש את שער "יד אלוהים").

בסיפור של מראדונה יש כמה מוטיבים חוזרים המופיעים לכל אורכה של האוטוביוגרפיה: המוטיב הדתי (מרדונה הוא שליח האל ועבדו. ולא פלא, אם כך, שהערצת ההמונים מתורגמת במקרה של מראדונה לשפה היחידה שהוא מכיר – הדת. וכך גם לא פלא שנוצר קישור מיידי בין הצלחה אדירה לשליחות אלוהית), מוטיב הוונדטה (הנקמה) שבוקע בכל פעם שמראדונה סבור כי כבודו המקצועי או האישי חולל, מוטיב ה"דפקו אותי" (מאמנים עיוורים, שופטים מושחתים, בדיקות שתן ועסקנים של פיפ"א), שאופייני לשחקני כדורגל בכיינים נוסח יוסי אבוקסיס, מוטיב הנאמנות המסורתית (לנבחרת ארגנטינה, לקבוצת בוקה ג'וניורס), והמוטיב המשפחתי ("קלאודיה, דלמה-נרה וג'אנינה-דינורה – המשפחה שלי. אני אוהב אותן ויודע שהן אוהבות אותי. הן חשובות לי באמת. ואם פעם סטיתי ופגעתי בהן – ועשיתי זאת – אני מבקש ומתחנן לסליחתן").

למרות שהיא כוללת בתוכה הרבה יותר מדי אינפורמציה פרטנית, מייגעת ושחצנית, וניסוחים רהוטים כמו ניר קלינגר לגבי הקריירה של מראדונה ככדורגלן ("ניצחנו כי היינו טובים מהם בפריצות מאגף שמאל. ההיערכות הקלאסית שלנו היתה: אוחדה, טרוטה, צ'יילה, צ'אמה, מונטאניה, לוסרו, דאלה בואונה, מרדונה, קאריסו ודלגאדו"), האוטוביוגרפיה של מראדונה מרתקת בזכות הקישור המיידי של הדברים שהוא כותב לדמותו ככוכב פופ. יש בספר את כל הדברים שהופכים כוכב פופ מוצלח באמת למה שהוא – הצלחה אדירה, מגלומניה, מלודרמה (מרדונה מספר על אירועים טריוויאליים מחייו באמצעות שילוב של שיח נוצרי ומיסטיקני) וכבוד קיסרי (השוואה של מראדונה לנפוליאון כבר נעשתה בעבר).

למעשה סיפורו של מראדונה הוא במידה רבה גם סיפורו של אלביס פרסלי: נולד למשפחה דלת אמצעים, עלה לגדולה בגיל צעיר בזכות כישרון יוצא דופן, לא עמד בלחץ, הדרדר לסמים, נעלם, חזר לרגע ומצא את הישועה בהתרתו של סיפור חייו (במקרה של אלביס – מוות, במקרה של מראדונה – שילוב מוזר של אמונה נוצרית אדוקה והערצה לא מקרית לדמותו של עוד אייקון פופ, צ'ה גווארה, שבו ובאומה הקובנית תלה מרדונה את תקוות ההתאוששות שלו בשנים האחרונות).

גם אם אתם סבורים שכדורגל הוא אכן משחק שבו כמה חוליגנים רצים אחרי כדור, ל"מראדונה של כולם" יש חשיבות תרבותית החורגת מגבולות מגרש הכדורגל. זוהי אוטוביוגרפיה הממפה באופן מוצלח יחסית (אם מתעלמים מהרבה משפטים תמוהים וסתם רכילות מטופשת) את תהליך ההיוולדות של סמלים פופולריים במאה העשרים ואת האופן בו הם תופסים את עצמם.