הרכבות יוצאות, לימור נואמת בכיכר

שי ודרור, "זו ארצנו", חליפות ה"בגיר", התפאורה הסלונית האיקאית, הבדיחות הפרטיות, חילופי המהלומות באנדרסטייטמנט, הם היום משפחת הסאטירה היחידה הפועלת צפונית לכוכב דרום. למדינה שזקוקה לשתי סטירות לחי מצלצלות כדי לצאת מהפאתוס הדמגוגי, המשוכנע בצדקתו כל כך, דרור ושי מנדבים שתי אצבעות צרידות על הלחיים, אבל לא זאפטות רציניות. דרור באוזני הדמבו שלו ושי בפני אבן ולסת נוקשה מקפידים לחצות את הגבול ברכות, לא לזעזע את אמות הסיפים, לא להביא את הסעיפים, אבל לייצר סאטירה בערוץ הממלכתי החדש.

קטע הפתיחה, על רעיון מסדרי הבוקר של לימור לבנת, היה מצוין. דרור תומך ברעיון ומתחיל במועל יד. "אני מרגיש חזק ומאוחד! הכל תחת שלטונה של לבנת!", ואז מוסיף בחן היסטרי, "הרכבות יוצאות, לימור נואמת בכיכר!", ואת הסלוגן "לימור לבנת – זה משתלט עליי". השיחה היומית ללבנת, הניתוק המתבקש ("אני מאוד מודה לכם") - יריית פתיחה סבירה בהחלט.

משאל הרחוב היה תפל, למעט הבחור עם הפונפון, שסידר אותו עד לקטע הבא - תמיהה בנוגע לסיבת המוות של הרב ש"ך: "אל תהיה תמים!", נוזף שי, "הוא מת מאיידס". הקטע הטוב ביותר בתוכנית מגיע – מוקדם מדי – "Cook Lice, No Sex". דרור הוא פיליפינית, שי ואיזו מישהי הם זוג שמחפש פיליפינית לאבא. הפיליפינית מבשלת רק לייס. נו סקס. נו סקס עם אבא. אבא מחרחר ברקע, "סקס, סקס". סקס פיסטולס. בכלל, כשהם מחליטים לשחק, דווקא על רקע חוסר כשרונם הברור בתחום, הם מצליחים להפוך את הפארסה לפתטית ואת הסטירה לפרודיה. בניגוד לחמישיה, שם המשחק הוא אבן יסוד בהעמדת הטקסטים, כאן דווקא לרישול יש חן קומי. שלא ישכרו שחקנים.

השיחה שפותחת את החלק השני, על זריקת ביצי קינדר על ילדי המתנחלים, כבר נוהלה בחלקה ברדיו. אבל הפיצוי בא בדמות דיאלוג שנון על מהות המוצרים שמייצרים במפעל "פיניציה", תוך שתיית אספרסו קצר וצקצקוק שפתיים על מצב האבטלה:
"אז מה באמת ייצרו בפיניציה?".
"אתה יודע, את הפיניציות הצבעוניות האלה".
"זה בא בכמה צבעים?".
"ראיתי אותם אצל אחותך בחדר".
"היית אצל אחותי בחדר?".

החיקוי של שי לאריאל שרון הוא יותר שילוב של פיאת ביבי נתניהו, איפור ג'ורג' W, מניירות יצחק קלפטר וחיקוי של ילד בתיכון לשרון, אבל זה עובר, מכיוון שכששרון נשאל "האם זכור לך ששתית דם של ערבים?" הוא משיב, "לא זכור לי סברה ושתילה". אחר כך הוא מחקה את יצפאן מחקה את מובארק הזועם ותוקע קטנה להומור בית השחי של מלך הכבלים – "לעשות אפטה, אפטה האאא, זה לא סאטירה". ואז מוציא מחבת, שם על ראשו ואומר, "זו סאטירה".

לסיום בדיחה על חשבון "פספורט" וז'רגון ה"מדהים" שלהם. שווה רק בגלל ה"אתה לא קולט מה שהיה שם עד שאתה לא עומד על ההריסות", משתף שי את דרור בחוויות מהריסות התאומים. ודרור מתקן, "אתה לא קולט מה שהיה שם עד שאתה לא שוכב מתחת להריסות". היה אסון מדהים.

הם לא עוברים מסך, התזמון שלהם מתפספס לעתים, אבל הם כותבים מצוין, הם מריחים פאנצ'-ליין מקילומטר, והם יודעים לאתר מוגלה גם מתחת לארבעה סנטימטרים של מייק אפ. הם לא החמישיה, הם לא "ניקוי ראש", והם גם לא יצפאן. וטוב שכך. לשי ודרור יש את מה שהמון מנהלי תוכניות מנסים לקנות בכסף – קול ייחודי וסגנון שאי אפשר לטעות בו. זה לא מפיל מהרגליים, זה פחות נשכני ממה שזה יכול להיות, אבל זו תוכנית ראשונה לעונה וזו הסאטירה הכי טובה בארץ, כרגע. נקודה.

* "זו ארצנו" משודרת בערוץ 2 בימי ראשון ב-23:00