ג'וניור סניור

האלמוניות היחסית שבה כלואים ג'וניור בויז מעידה יותר על מצבה של תעשיית המוסיקה מאשר על הצמד הקנדי המעולה הזה. ג'רמי גרינספן, הסולן והמוח, הוא אחד הכוחות היצירתיים המרתקים והפוריים של האלף החדש; הוא יודע לכתוב שירים, לבצע אותם נהדר ולגרום להם להישמע יוקרתיים כמו כוס שמפניה משובצת ביהלומי דמים. יש לו פלצטו שחושף נשמה תכולת עיניים, אצבעות שיודעות לסובב ברגישות את הכפתורים הנכונים, אוזן של מפיק דאנס שמבין את הכוח שבניואנסים ומנטאליות אנגלופילית שעושה כבוד למסורת של צמדי פופ בריטיים עם זיקה אלקטרונית. בשנה שעברה לקח גרינספן חלק באלבום הדיסקו העתידני "Double Night Time" של מורגן גייסט - אחד האחראים העיקריים לחזרה של הדיסקו לחיינו - והיה הקול שהפך את ההפקה העילאית שלו לאנתולוגיית סיפורים ליליים מחרמנת.

אז איך זה שאחרי שני אלבומים מלאים בלהיטים פוטנציאליים, גרינספן וג'וניור בויז הם עדיין לא טירז פור פירז או אפילו The Associates? למה במקום למכור מיליונים ולהיות חברים בחוג הסילון, שכל כך תואם את אווירת הפלייבויז החלקלקה שמפצפצת את המוסיקה שלהם, הם מוכרים בעיקר בזכות המיקס שהכינו ללייבל הטכנו הגרמני "Get Physical" בסדרת ה"Body Language" שלו, או הרמיקס שהפיק להם קארל קרייג ל"Like A Child" והעניק לו גראמי?

אולי זה מפני שהקהל הטבעי, לכאורה, של ג'וניור בויז מורכב מקלאברים וילדי אינדי ובהעדר לייבל גדול, שידחוף אותם בשוק הדורסני וחסר הרחמים, הם לא מספיק מעניינים כדי להגיע לבלוג הרכילות הנשכני של פרז הילטון; ואולי זה דווקא בגלל שהמוסיקה כמעט חדלה להתקיים במתכונת של יצירות, אלא נעה בתוך המרחב האכזרי של השאפל באיי-פוד, שבו אין מקום למסרים שאינם מיידיים; או אולי זה בכלל משום שג'וניור בויז - ששיריהם כמעט לא יורדים מחמש דקות - בנויים כמו קטעים מועדוניים ללא תוספת אבקת מרק - הוא הרכב שצריך בשבילו סבלנות.

אם יש קצת צדק בעולם הזה, האלבום החדש שלהם, "Begone Dull Care", יכניס לכיסם קצת יותר מזומנים. הוא אמנם לא יותר טוב משני האלבומים הקודמים שהוציאו - "So this is Goodbye" היה חתיכת יצירת מופת שקשה להתעלות מעליה - אבל גם השמירה על הסטנדרט הגבוה נוכח הכישלונות המסחריים הקודמים ראוי להערכה עצומה.

בתי הקברות ללהקות מלאים בכישרונות ענקיים שנשברו עקב חוסר הצלחה שהיו ראויים לה, אבל ב"Begone Dull Care" אין ממש ביטוי לתחושות תסכול או קיפוח, אלא שמונה שירים מעט יותר ישירים ממה שהורגלנו אליהם מהצמד. ההתכתבות עם טכנו מינימליסטי מורכב התמתנה לטובת מינונים גבוהים של אלקטרו-פאנק אייטיזי, שממשיכים את הקו הסינתפופי הנוצץ שמאפיין אותו. כל שיר נשמע כל כך אלגנטי, קולי וחסר מאמץ שהאלבום כולו מריח כמו דאודורנט של איסימיאקי.

בין אם מדובר בסינגל "Hazel", בשיר הפותח "Parallel Lines", בבלדות "Sneak A Picture" ו"What's It For", ברגעים מונחי רחבה דוגמת "Work", או סתם בפופ-נשמה סינתטית-לבנה כמו ב-"Bits and Pieces" ו"The Animator" - כולם מופקים בדיוק, עדינות, מקוריות והקפדה, משלבים ידיים עם ההגשה הפתיינית של גרינספן, וסוחבים את "Begone Dull Care" קדימה גם כשהמלודיות נחלשות.

ספק אם אלו יספיקו כדי להקפיץ את ג'וניור בויז כיתה, אולם יכול להיות שהם כלל לא זקוקים לטרמפולינה הזו; יש דברים חשובים יותר מלהיות חבר של ליידי גאגא. גרינספן הוא לא קול שהולך להיעלם לנו בקרוב, וכמי שכבר אימץ לעצמו ריצה למרחקים ארוכים הוא צריך להיות מרוצה מהבאזז האיטי והארוך שהבייבי שלו צובר בזכות קהל נאמן שחושב שמגיע לו יותר. בחיי שמגיע.