רותחת

תמצית סיפור הסינדרלה של סוזן בויל גלום בוידויה המתנשא של דמי מור, שסיפרה כי היא ואשטון קוצ'ר פרצו בבכי כששמעו את הטרול המכונפת פוצחת בשירה. הנה עומדת על במת התכנית "Britain Got Talent" אישה כעורה בצורה יוצאת דופן, מעוררת גיחוך בקרב הקהל והשופטים, ורגע לאחר מכן היא כבר שם שמוכר בכל בית בעולם ומטריף את יו-טיוב. בכולם היא מעוררת אהדה עצומה וחמלה, והכל בזכות הקונטרסט האדיר שבין המראה לקול שבוקע מגרונה. באמת סיפור שלא יאמן, מופלא, אנושי, קסום ומרגש. כל כך מרגש, שאפילו דמי מור בכתה.

אלא שסוזן בויל היא לא איזה אקזמפלר, תופעה על-טבעית או זמרת מחוננת מאין כמותה, שכלואה בגוף של קרפדה משופמת. היא כולה אישה מכוערת טילים עם חיים איומים, ששרה מבלי לזייף. למעשה, הסיפור כאן הוא לא עלייתה המטאורית של סוזן בויל מהכפר הקטן לכפר הגלובאלי, אלא עצם העובדה שיש כאן סיפור; שאנחנו, העיתונות, הטלוויזיה ומיליוני גולשים ברחבי הרשת מתייחסים אליה כקוריוז ומתרגשים ממנה עד דמעות. מה בעצם חדש כאן? שיש אנשים שהמראה החיצוני שלהם לא מזהיר, אבל חבוי בהם כישרון כלשהו – בישול, שרטוט, כתיבה או זמרה? בשביל זה אנחנו צריכים את האישור של סיימון קאוול, כותרות בוושינגטון פוסט ואת הלחלוחית של דמי ואשטון?

אבל בויל היא לא סתם סיפור סינדרלה (ואם כבר אז היא יותר "שרק"); היא ממלאת אצלנו חלל שנפער עת הורגלנו לכוכבני פס הייצור המצודדים והשלמנו עם הצורך שאת הכישרון ילווה סטנדרט אסתטי. בויל היא עלה התאנה שמאפשר לנו להמשיך ולחשוב שהיופי לא משחק אצלנו תפקיד, כי אנחנו מסוגלים להעריך את היכולות שלה - שבינינו הן גם לא כאלה מרשימות - למרות האיתגור הויזואלי שהיא מציבה בפנינו. וזהו כמובן שקר נוסף. סוזן בויל לא הפכה לתופעה תרבותית תוך פחות משבוע למרות המראה שלה וסיפור חייה האומללים – מובטלת גלמודה שמעולם לא התנשקה והיתה שרויה בדיכאון – כי אם בזכותם.

נורא נוח להריע לה ולהצטמרר מהופעתה בסיפוק עצמי, כי ההצלחה שלה לא מהווה שום איום עלינו; לא חשוב כמה גולשים תמשוך ועל איזה חוזה מולטי-מיליונים תחתום או גודל הבמות שתופיע עליהן, לעולם לא נרצה להחליף איתה או להיכנס לעורה. 47 שנים של מסכנות מכמירה ולוק של דב נמלים עם פסוריאזיס אינם שווים את זה. בהתרגשות שלנו תמיד יהיה קורט של התנשאות, ובכל פעם שהיא תפתח את הפה אנחנו נאמר בלב רחום וחנון "איזה יופי היא שרה המסכנה. הכונפה".