אמנות לעם

ארט ברוט לא מבינים למה כולם רוצים להיות יו-2 כשאפשר להישמע בין הפול לפיקסיז. אלון עוזיאל מדקלם

אלון עוזיאל

"ציבור רוכשי האלבומים/ אנחנו שונאים אותם/ זה ארט ברוט נגד השטן/ אל תדאגו/ אנחנו יכולים לקחת אותם/ זה ארט ברוט נגד השטן".

האלבום החדש והשלישי של ארט ברוט, "Art Brut vs. Satan", הוא לא האלבום הכי טוב של אדי ארגוס והלהקה; הוא לא מכיל את השירים הכי מרגשים, מפתיעים או שנונים של החמישייה. אבל, בכל זאת, מדובר באלבום הכי חשוב של ארט ברוט. כמעט בכל שיר יש אמירה שמישהו היה צריך לצעוק כבר מזמן. הציניות הקיצונית של ארגוס התערבבה עם הדמות שהוא תמיד רצה להיות ועם המרירות שמגיעה כמעט עם כל מי ששומע יותר מדי מוזיקה. ארגוס הגיע להקלטות בכדי להגיד את האמת, לנער את בריטניה ועל הדרך, ליצור אלבום מחווה לכל המוזיקאים שהוא אוהב. וזה עובד, כי למרות שכבר היו להם אלבומים טובים יותר ושאין בו אף שיר אהבה קורע לב - כמו למשל "אמלי קיין" מהראשון או "People in Love" מהשני - עדיין מדובר בחתיכת מחאה שמגיעה מאחת מלהקות הרוק הכי כיפיות שיש כיום בעולם ובנוסף, בלאק פרנסיס (לטובת הגולשים הנודניקים – פרנק בלאק, צ'רלס מייקל קיטרידג' תומפסון הרביעי) חתום על ההפקה. מה עוד אפשר לבקש?

האמת של ארגוס שמתפוצצת לנו בפנים היא לא קלישאתית כמו זו שיש לרוב מוזיקאי השוליים הישראלים (אם תהיתם אין כאן שירים נגד גלגלצ). ארגוס יודע שאין טעם לתקוף את התקשורת; הבעיה היא אצל האנשים. הם המטומטמים. כשהתראיין חודש שעבר ל-Drowned In Sound, אמר ארגוס כי הוא מבין את הנחיצות של להקות כמו Girls Aloud כי כיף להשתכר ולרקוד למוזיקה שלהן.

מה שלא ברור לו זה למה אנשים אוהבים את הקייזר צ'יפס, רייזורלייט, הוומבטס וכל הלהקות הכאילו-אלטרנטיביות שלא מביאות שום רוח של שינוי או מרדנות לשולחן: "אותם האידיוטים שקונים את האלבומים האלו הם בטח אותם המפגרים שהצביעו לבוריס ג'ונסון לראשות עריית לונדון. לגורדון בראון בטח יש את האלבום של הקוקס בבית" אמר תוך כדי הסברה שהשינוי, באופן פרדוקסלי, צריך להגיע מהאנשים שלא מעונינים בו. אך ארגוס לא הולך עם הראש לקיר ומציע פתרון: "עד שלא נקבל ב-A ליסט של רדיו 1 ובטלוויזיית הפריים טיים את המאונטיין גוטס, האינדילקטס, דארן היימן, פיוצ'ר אוף דה לפט וג'פרי לואיס, אני חושב שאנחנו צריכים להכריז על מדיניות חירום ולהוציא את רוכשי האלבומים מחוץ לשיטה הדמוקרטית". נשמע כמו פתרון די מוצלח, אני חייב להודות.

עוד בוואלה! NEWS

5 טיפים שיעזרו לעובדים שלכם לחזור לשגרה

בשיתוף נספרסו
לכתבה המלאה

"כל כך הרבה להקות סתם משחקות אותה/ למה הן לא יכולות להיות כמו בשירים שלהם?/ אני לא יכול להימנע מכך/ אני מאוד נאיבי/ והנה עוד אלבום עם הלב שלי על העטיפה/ האם הוא מגניב/ כמו שהוא כותב?/ לא תמיד/ ואני מחזיק את זה כנגדו".

בפברואר, כש-"Art Brut vs. Satan" דלף לרשת, קראתי באיזשהו בלוג פוסט נאצה כלפי ארט ברוט. הבלוגר כתב שהוא שונא שאומרים לו שהוא פשוט "לא מבין" את ארט ברוט כי אין מה להבין - מדובר בלהקה שמספרת בדיחות, משפריצה רפרנסים לתרבות הפופולרית ובעצם נשמעת בדיוק כמו כל להקות הפוסט-Pאנק של מחזור 2004 רק עם זמר שלא יודע לשיר. קצת צפוי שאומר את זה, אך הבלוגר באמת לא מבין את מה שהוא שומע. ארט ברוט אולי משתמשים בגיטרות פוסט Pאנקיות, אך קשה לי להאמין שמישהו מהם יטען שגאנג אוף פור או ג'וי דיוויז'ן נמצאים ברשימת ההשפעות שלהם. הם באים מאזורים מוכרים פחות, כששתי ההשפעות הבולטות היחידות הם כנראה השירה של מארק אי סמית והפזמונים הסוחפים של הפיקסיז, שאותם העתיקו בגלל חוסר היכולת של ארגוס לשיר כמו בן אדם ובזכות האהבה לפופ טהור.

אין מה לעשות - ארט ברוט זו להקת קאלט. היא היתה כזו מהרגע שהוציאה את שיר הבכורה "Formed a Band", וקאלט לא עובד על כולם - או שאתה מבין אותו או שלא, ומי שלא מבין חושב שמדובר בזבל. בגלל זה הבלוגר התעצבן. הוא חושב שארגוס והחבורה עושים צחוק מכולם, אך בעצם מדובר בלהקה הכי אותנטית שאני מכיר. מי שעוקב אחרי הבלוג או הטוויטר של ארגוס יודע שמדובר באדם שחי מוזיקה (וקומיקס), מקדם אומנות ולהקות לא מוכרות, אוהב להיכנס במוסכמות ולעיתים להשתעשע כמו ילד. השבוע למשל, כתב ארגוס פוסט בבלוג בו הוא מתקיף את בלר בנוגע לבחירות שלהם למופעי חימום ובמקביל כתב שני טוויטים עוקבים; בראשון הכריז "אני מתערב אתכם שאוכל לאכול עוגת פאדג'-גבינה שלמה, למרות שכתוב שזה לחמישה או שישה אנשים" ובשני, שהגיע כמה דקות אחר כך, כתב "כן, אני יכול".

"למה כולם מנסים להשמע כמו יו-2/ זה לא דבר מאוד מגניב לעשות/ למה שתרצו להשמע כמו יו-2/ פשוט תלחצו ותנגנו אותם ישירות".

נראה לי שכבר הבנתם ש-"Art Brut vs. Satan" לא נשמע כמו יו-2. מדובר באלבום Pאנק-פופ, שכמו בעבר מכיל לא מעט רגעים קליטים ופזמונים נדבקים. בלק פרנסיס לא ממש שינה את הסאונד המוכר, שכן כאמור, לווה לא מעט מהפיקסיז גם ככה. מה שהוא כן עשה זה להכניס טיפה סדר פנימי לשירים, ולתת יותר במה לפזמונים. יש סיכוי שבלעדיו גם לא היינו מקבלים את "Mysterious Bruises", הקטע הסוגר של האלבום שמתפתח במשך 7 וחצי דקות (שזה יותר מכפול מכל שיר ממוצע של ארט ברוט) ומציג צד שלא הכרנו בלהקה. אפשר להתבלבל ולחשוב שמדובר בקטע "עמוק" יותר, אך באיזשהו שלב ארגוס מתחיל לצחוק ומנפץ את הבועה הזו.

"Alcoholics Unanimous" מתאר האנג אובר בצורה הכי מושלמת שניתן, תוך צעקות חוזרות ונשנות האומרות "תביאו לי תה/ תביאו לי קפה"; ב-"The Replacements" ארגוס מתוודא שרק עכשיו הוא הכיר את הריפלייסמנטס ותוהה אם הם באמת מגניבים כמו שהם נשמעים, כי "חלק מהם כמעט בגיל של ההורים שלי". "Slap Dash For No Cash" הוא שיר שמוקדש לג'פרי לואיס בפרט ולעולם הלואו-פיי ככלל; "Am I Normal?" שואל את השאלה הנצחית - האם לביישנים חסרי ביטחון עדיף להתחיל עם מישהי בצורה מרושלת שלא תוביל אותם לשום מקום, או פשוט לא לעשות כלום ולהישאר עם לב שבור וב-"The Passenger" ארגוס משחק אותה דב חנין כשהוא משבח את התחבורה הציבורית ("רכבת או אוטובוס/ שניהם מדהימים!") ובדרך מתחשבן עם שיר של איגי פופ שנושא את אותו השם - ארגוס תמיד חשב שאיגי כתב את השיר על הרכבת, אך לאחרונה הוא התאכזב כשגילה שמושא הכתיבה היה בכלל לימוזינה.

"את אוהבת את הביטלס/ אני אוהב את הסטונס/ אך אלו רק תקליטים שההורים שלנו גדלו עליהם".

שלושה אלבומים פנימה וזה כבר ברור שארט ברוט זו להקה חשובה שלא מתחשבנת עם אף אחד. הם כנראה אף פעם לא יהיו גדולים כמו האומנים שנמצאים על התקליטים שההורים שלהם גדלו עליהם; הם אאוטסיידרים מדי, השירה של ארגוס גרוטסקית מדי והם לא הולכים מסביב אלא אומרים את האמת ישר לפנים. מה שכן, בעולם האומנים שאותם הם באמת מעריצים - מהריפלייסמנטס ועד ג'פרי לואיס - הם יכולים יום אחד להגיע לפסגה, ונראה לי שזה מקום טוב מאוד להיות בו. ככה, מי שיהיה אדי ארגוס של 2030 לא יירד על ארט ברוט, אלא ישיר שיר על איך שהוא פתאום, סתם ככה, גילה כמה שהם גדולים.

ארט ברוט, "Art Brut vs. Stan"
(Cooking Vinyl)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully