פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קוקי סאן זאק

      הייתם מצפים ש"שוב בן 17" יהיה חתיכת זבלון שבו זאק אפרון מסתובב 90 דקות בלי חולצה, אבל התוצאה קצת - ממש קצת - אחרת. ישי קיצ'לס חתיך

      לאחר שבילה כך וכך שנים בתור בורג מרכזי בטרילוגיה הפופולארית להפליא, התופעתית להחריש, והמפגרת להחריד "היי סקול מיוזיקל", החתיך ההורס והשווה בטירוף זאק אפרון (זה עם הפוני) מוכן לצאת לעולם, לדרוש את שלו, ולהפוך לסופר-סטאר ששובר קופות בכוחות עצמו. האמצעי: "שוב בן 17" – קומדיה מטופשת, לא מזיקה ולא מקורית בשיט, שנתפרה למידותיו משאריות מחוממות של סרטים טובים יותר שהשתמשו בתחבולה המשומשת והמטופשת שעומדת במרכזה (כמו "ביג", "בחזרה לעתיד", "שישי הפוך", הרימייק של "שישי הפוך" ו-"נעורים בהשאלה").

      השנה היא 1989 ומייק או'דונל (אפרון) הוא תיכוניסט הורס ושווה בטירוף שמתכונן להוביל את קבוצת הכדורסל של בית הספר לנצחון במשחק הגדול והמכריע.

      השוט הראשון של הסרט מוצא את מייק מתאמן בקליעה ללא חולצה (OMG!!!). מספר שניות אחר כך, הוא כבר משלהב את הקהל הביתי באמצעות כמה מהלכי ריקוד שלא מן העולם הזה (OMG!!!!!!). לרוע מזלו, רגעים ספורים לפני שריקת הפתיחה של המשחק החשוב בחייו (שכמובן גם יכריע אם הוא יקבל מלגה לקולג' וכל זה), סקרלט, החברה חסרת הטקט שלו, מחליטה לבשר לו שהיא בהריון. כאילו מה, היא לא יכלה לספר לו את החדשות המשמחות בזמן שהוא קלע ללא חולצה? או, יותר טוב, אחרי המשחק החשוב של חייו?

      כפי שאפשר לצפות, עולמו של מייק חרב עליו. הוא המום. הוא לא רואה בעיניים. הכל הופך לפתע לטשטוש אחד גדול. וכל הקולות באולם מתערבלים, כמו שקורה לעיתים בסרטים, כשהגיבור מקבל בשורות שמותירות אותו ממוטט באופן מוחלט.

      אחרי התלבטות קצרה, הוא מתעשת, מחליט להעיף את הכדור קיבינימט, ולרוץ אחרי הנערה ההרה. אבל במקום להגיד לה שהיא מפגרת חסרת טקט ולהציע לשלם עבור ההפלה, הוא אומר לה שהוא כל כך אוהב אותה שחבל לה על הזמן ממזמן, ושהוא יאהב אותה לנצח, ושהוא מה זה מבסוט שהיא בהריון.

      מה ההפך מ-OMG?

      קפוץ קדימה עשרים שנה, וסופרייז סופרייז, מייק או'דונל שלנו צמח להיות לוזר מארץ הלוזרים. ואם לא די בכך שהוא לוזר, הבחור שבצעירותו התברך מייק בתווי פניו של מלאך ובקוביות בטנו של דודי מליץ, גדל להיות דומה באופן חשוד לצ'נדלר – הצ'אנקי מאנקי מ"חברים" (אתם מוכרחים להודות שמדובר בהחלטת ליהוק ביזארית, אך גם קצת גאונית).

      אשתו, שלמענה ויתר על עתידו המבטיח, מתגרשת ממנו (בטענה שהוא אף פעם לא גומר את מה שהוא מתחיל. הבנתם את הסאבטקסט?), שני הילדים הטינאייג'רים שלו לא שמים עליו קצוץ (בטענה שהוא מה זה "מנותק" מהעולם של הצעירים של ימינו), והקידום הזה בעבודה, שהוא מחכה לו כבר שנים, ושהוא ממש, אבל ממש, היה בטוח שהוא עומד לקבל, אז לא רק שהוא לא מקבל אותו, אלא שהוא גם מצליח לגרום לבוס שלו לפטר אותו. מה ההפך מ-OMG?

      בקיצור, החיים על הפנים. כל כך על הפנים, למעשה, שאו'דונל מוצא את עצמו משוטט במלנכוליות אובדנית במסדרונות בית הספר הישן שלו תוך כדי שהוא מתבכיין בחוסר חן על כך שהחיים שלו היו הרבה יותר מגניבים כשהוא היה בן 17 וכל העולם היה על הזין שלו, תרתי משמע. או אז ניגש אליו השרת של בית הספר (טיפוס משונה שמאוד דומה לסטיב זיסו, ולא בכדי: מגלם אותו בראיין דוייל מוריי, אחיו הגדול של ביל) ושואל אותו אם הוא באמת רוצה להיות בן 17 שוב.

      בגלל שאם הוא היה אומר לא, הסרט היה נגמר מוקדם מהצפוי, או'דונל אומר שכן, הוא היה רוצה, ואפילו מאוד. וכך, לפני שתספיקו להגיד "לא ראיתי כבר את הסרט הזה?", צ'נדלר נשאב אל תוך מערבולת מיסטית ומפחידה למראה, וכשהוא יוצא ממנה, מה אתם יודעים, הוא שוב נראה כמו זאק אפרון.

      מכאן מתחיל מסעו המשעשע של או'דונל לתיקון חייו, והמלאכה מרובה. הוא חוזר לתיכון בתור תלמיד, לומד להיות "מגניב" (מה שכולל מונטאז' מרגש ומאוד יאמי שבו אפרון סטראטס היז סטאף בג'ינס + מעיל עור + חולצה לבנה + משקפי שמש) מתיידד עם בנו (והופך אותו לכוכב נבחרת הכדורסל), גורם לבתו להתאהב בו (למרבה המזל, היא נמנעת מלקרוא לו קלווין קליין), מפלרטט עם אשתו (שמשום מה לא ממש זוכרת איך נראה הגבר איתו היא חיה כבר עשרים ומשהו שנה), מסתבך עם הבריון הבית-ספרי, ועוד כהנה וכהנה. בסוף הוא לומד לקח חשוב (תמיד עדיף לגמור בחוץ).

      לפחות הוא משתדל

      אז נכון, "שוב בן 17" הוא בהחלט לא סרט שאצפה בו שוב. ומאוד העציב אותי לגלות שבר סטירס – האיש שכתב וביים את יצירת המופת הקטנה "איגבי" – חתום עליו. וקצת לא ברור איך הבת הבכורה של או'דונל – שהייתה בבטן של האמא שלה, לפני עשרים שנה בדיוק – בת 17 כיום. אבל למרות מגרעותיו הרבות מספור, לזכותו של הסרט ייאמר שהוא לפחות משתדל.

      אפרון אמנם רחוק מלהיות הדיקפריו החדש (אפילו היפיוף מ"דמדומים" שחקן טוב ממנו). אבל שחקני המשנה מחפים על חוסר כישרונו בכישרון רב, כאשר על הדרך הם גם מואילים בטובם להכניס קצת פלפל לתסריט התפל. בייחוד מפליא לעשות תומס לנון, בתור חברו הטוב ביותר של אפרון בגרסת הצ'נדלר שלו (סופר חנון שעשה הון בעסקי המחשבים), שדי גונב את הסרט. אבל גם לסלי מאן (אשתו של ג'אד אפאטו, שנוטה לקחת חלק בכל סרט שהוא מביים), שמגלמת את אשתו הביצ'ית של או'דונל, ומלורה הרדין, שמגלמת את מנהלת בית הספר המילפית (ושמנהלת רומן עם הסופר חנון) לא רעות בכלל . וגם נחמד לראות שצ'נדלר עדיין מצליח למצוא עבודה.

      חוץ מזה, יש בסרט מלא רפרנסים ל"מלחמת הכוכבים" ו"שר הטבעות", וחלק מהם מצחיקים. וגם הרפרנס לסדרת האינטרנט הפופולארית "My Friends Hot Mom" הצליח להפתיע אותי לטובה (ובאה בדיוק בזמן שחשבתי את אותו הדבר). ואפילו רפרנס לברט איסטון אליס הצליחו להכניס כאן. שזה לא מעט. בכל זאת, סרט של זאק אפרון. יכלו פשוט להגיד לו להסתובב תשעים דקות בלי חולצה, והסרט עדיין היה עושה שלושים מיליון דולר בסוף השבוע הראשון שלו. אם לא יותר. במלים אחרות, אני מעריך את ההשקעה.