וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

סוג של נס

בן שלו

20.4.2009 / 15:40

שנים רבות נדרשו לאלבומו של מיילס דייוויס "קיינד אוף בלו" לפרוץ לב הקהל הרחב. עכשיו, 50 שנה לאחר שיצא, מעניין לבדוק כיצד הפך דווקא האלבום הזה ל"סרג'נט פפר" של הג'ז

תזרקו שם של אלבום ג'ז. בלי לחשוב: השם הראשון שעולה בדעתכם. מה אמרתם? מן הסתם "Kind of Blue". אם ניגשתם אי פעם למוכר בחנות תקליטים וביקשתם שימליץ לכם על אלבום ג'ז, מה הוא אמר? מן הסתם "קיינד אוף בלו". האם יש עוד אלבום שרוב חובבי הג'ז, וגם הרבה מאוד אנשים שאינם חובבי ג'ז, יכולים לשיר את כל הסולואים שלו, עד לרמת הניואנס הכי קטן, יחד עם הנגנים? אין. רק "קיינד אוף בלו".

בקיצור, אם צריך לחלק את אלבומי הג'ז לשתי קבוצות, לא יהיה מופרך לומר: "קיינד אוף בלו" וכל השאר. לא בגלל שזה אלבום הג'ז הכי טוב (הוא נפלא, אבל האם אפשר וצריך להכריע בכזאת תחרות?) אלא בגלל שזה הרבה יותר מאלבום. "קיינד אוף בלו", אלבומו של מיילס דייוויס מ-1959, הוא תופעה שמלמדת הרבה לא רק על האסתטיקה של הג'ז, אלא גם על הסוציולוגיה שלו. לרגל המהדורה המחודשת שלו - אחת מני רבות, יש לומר, והפעם לציון 50 שנה לצאתו - מעניין לנסות להבין מדוע דווקא האלבום הזה נהפך ל"סרג'נט פפר" של הג'ז; אלבום שהוא שם נרדף לאמנות שהוא מייצג.

לאחרונה, בד בבד עם יציאת המהדורה המחודשת, הגיע "קיינד אוף בלו" למעמד של פלטינה מרובעת: הוא נמכר בארבעה מיליון עותקים רק בארצות הברית. זה נתון מדהים במושגים של ג'ז, והוא הופך את "קיינד אוף בלו" ככל הנראה לאלבום הנמכר ביותר בתולדות הג'ז (וככל הנראה בהפרש ניכר מהמקום השני).

שובר קופות אחד

הג'ז ידע לא מעט אלבומים רבי-מכר. הדוגמה הבולטת ביותר היא "Time Out" של דייב ברובק, שכולל את "Take 5", קטע הג'ז המפורסם ביותר מאז ולתמיד. האלבום הזה היה להיט ענק עם צאתו ב-1959 והוא ממשיך להימכר היטב עד היום. "קיינד אוף בלו", שיצא גם הוא ב-1959, נותר הרבה מאחורי "Time Out" ורק בתחילת שנות ה-90, יותר מ-30 שנה לאחר צאתו, הגיע למעמד של אלבום זהב, כלומר למכירות של חצי מיליון עותקים.

ואז קרה דבר בלתי ייאמן: "קיינד אוף בלו" התחיל להימכר בכמויות שאין להן אח ורע בעולם הג'ז. ב-1997 הוא הגיע לפלטינה, בסוף העשור לפלטינה כפולה, בתחילת העשור הנוכחי לפלטינה משולשת, ועכשיו למרובעת. בחישוב גס, בכל שנה נמכרים בממוצע כ-150 אלף עותקים של האלבום בארצות הברית. רק לשם השוואה, אם אלבום חדש של אחד מגדולי הג'זיסטים העכשוויים נמכר בכמה עשרות אלפי עותקים, זאת נחשבת הצלחה אדירה. נכון שיש זמרות כמו דיאנה קראל, שמוכרות בכמויות. אבל הג'ז האינסטרומנטלי הוא שוק זעיר.

סליחה על ההשוואה המופרכת, אבל קשה להתאפק: אייל גולן או שלמה ארצי מוכרים בשלושה ימים יותר ממה שסוני רולינס, גדול הסקסופוניסטים החיים, מוכר בכלל מאלבום חדש שלו. אלבומים קלאסיים ישנים, כמו"Time Out" או "Love Supreme" של ג'ון קולטריין, נמכרים יותר טוב מאלבומים חדשים, אבל לג'ז יש רק שובר קופות אחד: "קיינד אוף בלו". למה דווקא הוא? ואיך זה שהוא התחיל להימכר בכמויות מונומנטליות רק 30 שנה אחרי שיצא?

לא רק במינור מז'ור

נדמה שאת התשובה צריך לחפש לא בתוך המחנה המצומצם של חובבי הג'ז המובהקים, אלא במחנה גדול הרבה יותר: חובבי הרוק שהג'ז מסקרן אותם. ההיסטוריה המסחרית של "קיינד אוף בלו" היא במידה רבה ההיסטוריה של המחנה הזה, ולהיסטוריה הזאת יש כמה שלבים. מאמצע שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70, אם אפשר לנחש, הג'ז לא סיקרן כמעט אף חובב רוק. הרוק היה אז בשיאו, וחובבי הרוק שהיו עשויים להתעניין בג'ז לא נזקקו לשום רומנים מהצד.

מאמצע שנות ה-70 ועד אמצע שנות ה-80 פרח הפיוז'ן, השילוב בין רוק לג'ז, והוא ענה על הצרכים של רוב חובבי הרוק שהיו יכולים להתעניין בג'ז. בשנות ה-80 הפיוז'ן גווע, התוצרת העדכנית של הג'ז לא היתה מעניינת במיוחד, וחובבי הרוק הסקרנים התחילו לכוון את הפנס שלהם אל הג'ז של שנות ה-40, ה-50 וה-60. הם גילו את קולטריין, את צ'ארלס מינגוס, את תלוניוס מונק, את מיילס דייוויס, ויותר מכל הם הסתערו על אלבום אחד: "קיינד אוף בלו".

מדוע דווקא עליו? אפשר להעלות כמה השערות. ייתכן שהסיבה החשובה מכולן היא ש"קיינד אוף בלו" היה בעת ובעונה אחת פורץ דרך וקל לעיכול. חובבי הרוק הסקרנים רצו לאמץ אלבום מהפכני, אבל המהפכה של "קיינד אוף בלו", אם היתה כזאת, היתה עשויה מקטיפה. לקראת סוף שנות ה-50 למיילס דייוויס נמאס מהאסתטיקה הדומיננטית של הביבופ - נגינה נמרצת ואגרסיווית, המבוססת על חילופי אקורדים תכופים. דייוויס רצה לשבור את התבנית, לרענן את השפה שלו, והוא מצא את מבוקשו בגישה המודאלית, שעד אז היתה כמעט לא ידועה בג'ז. הגישה המודאלית נטשה את ההסתמכות על חילופי אקורדים מהירים לטובת השתהות על אקורד אחד או שניים והסתמכות על סולמות שחרגו מהמינור-מז'ור המקובל. המוסיקה נעשתה הרבה יותר מהורהרת ומעגלית מהביבופ הליניארי והדינמי.

דייוויס חתר לחופש יצירתי שלא היה אפשרי בתוך מערך הכללים של הביבופ, אבל החופש שהוא השיג היה שונה בתכלית מהחופש של הפרי-ג'ז, שפרץ אף הוא ב-1959 (איזו שנה זאת היתה בג'ז!). הפרי-ג'ז היה מרד עם תחמושת חיה ובריקדות; הג'ז המודאלי של "קיינד אוף בלו" היה המשכו של הג'ז הקיים, אבל בדרכים יותר מעודנות. חטיבת הקצב המשיכה לספק פעמה יציבה, התחושה של הבלוז לא איבדה מהדומיננטיות שלה (היא רק נשמעה אחרת: סוג של בלוז, ככותרת האלבום) והמוסיקה ויתרה על האנרגיה של הביבופ לטובת צבעים ורגישויות שלא היו בביבופ.

בשביל הנגנים של דייוויס (ג'ון קולטריין וקנונבול אדרלי בסקסופונים, ביל אוונס בפסנתר, פול צ'יימברס בקונטרבס וג'ימי קוב בתופים) זאת היתה שפה שיש בה חידוש, אבל לא שפה חדשה לגמרי. היא הכריחה אותם להיות דרוכים ככל יכולתם, והם אכן היו בשיאם. רוב קטעי הסולו ב"קיינד אוף בלו" הם הצהרות מלודיות מזהירות: הרצינות והעומק של קולטריין, האלגנטיות וההומור של אדרלי, הגאונות ההרמונית והטאץ' החד-פעמי של אוונס, ה"מעט-זה-המון" של דייוויס עצמו.

קח 25

שני דברים נוספים סייעו להפוך את "קיינד אוף בלו" להצלחה מסחררת. האחד הוא מצעד המהדורות החדשות הפתטי (אך האפקטיווי) שהנהיגה חברת "קולומביה". ברגע שהיא הבינה שיש לה סוס מנצח, היא הוציאה את "קיינד אוף בלו" שוב ושוב, ושוב, בכל פעם בגרסה יותר דה-לוקסית מהקודמת.

הדבר השני הוא העובדה שלצד דייוויס מנגנים באלבום שניים מהג'זיסטים שהכי מעניינים את כל אותם חובבי רוק שאינם חובבי ג'ז מובהקים: קולטריין וביל אוונס. מסיבות שונות, קולטריין ואוונס מדברים אל הקהל הזה יותר מאשר סקסופוניסטים ופסנתרנים גדולים אחרים. אם אתה אוהב את קולטריין, אתה לא יכול לא להקשיב ל"קיינד אוף בלו". אם אתה אוהב את אוונס, אתה לא יכול לא להקשיב ל"קיינד אוף בלו". השילוב הזה יוצר מאסה גדולה יחסית של אנשים, שמתווספת כמובן לכל מי שאוהב את דייוויס עצמו.

עם כל הכבוד לקולטריין, כוכב המשנה של "קיינד אוף בלו" הוא אוונס. למעשה, הוא כמעט כוכב ראשי. אוונס השפיע עמוקות על התפיסה ההרמונית של דייוויס, חיבר את הפתיחה הבלתי נשכחת של הקטע "So What", היה אחראי למבנה המיוחד של הקטע "Flamenco Sketches", כתב את הקטע המופלא "Blue in Green", ובדרכו המופנמת והחרישית היה דומיננטי מאוד ביצירת האלבום. בלעדיו זה היה עדיין אלבום נהדר, אבל זה לא היה "קיינד אוף בלו".

דייוויס, אגב, ניכס לעצמו את הקרדיט של "Blue in Green". "זה עניין פעוט בשבילי", אמר על זה אוונס, "אבל אם מישהו שואל אותי, אני אומר את האמת". כמעט 20 שנה אחרי יציאת האלבום, לקראת סוף חייו, אוונס גילה לחבר שהוא הציע לדייוויס שהשניים יקבלו קרדיט משותף על הקטע, שהוא כתב כאמור לבדו. דייוויס סירב ונתן לאוונס צ'ק של 25 דולר. מוסיקה נשגבת, התנהגות מתועבת: מיילס דייוויס, לטוב ולרע.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

תרפיית מציאות מדומה: טיפול להתמודדות עם חרדה

בשיתוף zap doctors

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully