בלי אוסקר, שינדלר

קשה לראות סרטי שואה; לעיתים תכופות מדי הם עושים שימוש בדימויים קיטשיים ומלודרמטיים, מניפולטיביים ומעוררי התנגדות, כמו השמלה האדומה של שפילברג או השימוש של פולנסקי במוזיקה. את כל אלו אי אפשר לייחס ל"הדים של זמן ומקום", ערב זיכרון אלטרנטיבי שהתקיים אמש בסינמטק ירושלים, ביוזמת בית הספר לאמנות מוסררה. שתי האוצרות, שרון בלבן ואילנית קומפני שהן אמניות בעצמן, בחרו תשע עבודות וידאו-ארט, ביניהן עבודתה של יעל ברתנא "Mary Koszmary", תמי בן תור עם "Gewald", ו"יבאבם" של אורי דרומר. קהל הצופים זכה לראות מבחר של ייצוגים וויזואליים שנוגעים בזיכרון מזווית מעט פחות הוליוודית; עדויות מוסרטות של צעירים שאינם יכולים לספר ממקור ראשון את פרטי הזוועות, אך נושאים איזה כאב, שאלות ואת הקושי לבטא אותם בשפה פורמאלית.

"רצינו לאצור תכנית שנוגעת בנושא אבל לא עוסקת בו באופן ישיר" מספרת בלבן על תהליך בחירת העבודות."התכנים ניסו לצאת לתבנית הויזואלית בה אנחנו רגילים לפגוש את הנושא. זה מעניין שיש הרבה אמנים צעירים שעדיין עוסקים בנושא" היא מתארת, "לא כולם קשורים אליו באופן ישיר או דור המשך לניצולי שואה אך בוחנים אותו מחדש כאן."

הקשר לשואה לא היה מובן מאליו בחלק מן העבודות, אך בקונטקסט של הערב כולו הן קיבלו משמעות נוספת. כך למשל בעבודה של ניר עברון "בארץ בראשית", ווידאו המורכב מצילומים של נוף ארצישראלי שצולמו עכשיו, ונערכו על רקע הקלטות מהרצאות של חוקרים אירופאים מתחילת המאה ה-20 המבטאים נקודת מבט ותמימה מאד על ישראל. השילוב בין השניים שובר את מבט הצופה על הנופים השגרתיים והמוכרים במיוחד, ומעלה שאלות בנוגע לקשר בין גלות ומקומיות, בין התפישה הכללית על הארץ ויושביה לפני השואה, לעומת מה שהפכה להיות אחרי.

בין העבודות שעסקו בשואה באופן יותר ישיר היו אורי גרשט עם "היער" ו"להיות בן אדם" של מיכל רובנר, שהשתמשה בעדויות מצולמות של ניצולות. העבודה של גרשט עושה שימוש בצילומי יערות שצולמו במזרח אירופה, מהדימויים שמעוררים תגובות עזות בהקשר השואתי, וישר שולחים את הצופה למחשבות על פרטיזנים, קברי אחים, ומקומות מסתור; .כך גם עבודתו של אמיר יציב, אמן בתחילת דרכו שהיה היחיד שעשה עבודה במיוחד לערב העוסקת בגבולות בין פולין לישראל, בין זיכרון לשכחה, בין הכללי לפרטי, ומתחקה אחר דרכים פרקטיות לשמר את אותם זיכרונות בשפה וויזואלית ומילולית.

"בגלל הכוח של הווידאו - ארט לא לציית לחוקים, הוא מצליח להיות חתרני, אך גם לשמר את היכולת שלו לתקשר עם אנשים רבים" מוסיפה בלבן. "הוא יכול לשבור את החומות אך בו בזמן להקים עם השברים חומות חדשות, מתאימות יותר לראותו של האמן, וכך הצופה זוכה להכיר את המחשבות של האמן, וגם לחקור את שלו עצמו."