וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

ספירת עומאר

ניב הדס

21.4.2009 / 16:53

למרות החשיבות העצמית והאטימות המוזיקלית של עומאר S, אלבום המיקס שלו, "פאבריק 45", מחייב פירגון. ניב הדס דטרויטי

החשיבות העצמית הבלתי נגמרת של הטכנואידים מדטרויט, שמתנהגים כאילו כדור המראות זורח להם מהתחת, מביאה לי את העצבים בכל פעם מחדש. רק בשבוע שעבר ביקר בברזילי דריק מיי, שורש כל הרע של הגישה הדטרויטית הטיפוסית והמתנשאת, ונתן סט שנע בין הטוב (הפתיחה הטרייבלית המהוססת) למצוין (מהרגע שהשתחררה לו הנצרה והבי.פי.אם עלה לרצף של טכנו דטרויטי קלאסי), אבל שכח שאת אותו סט בדיוק – אבל ממש - הוא ניגן גם בשנה שעברה. את הזחיחות הזו העביר מיי לדורות הבאים של מפיקים ודי ג'ייז – ג'ף מילס, דרקסיה, מודימן ותיאו פאריש למשל - שמתעלמים באופן הצהרתי ובוטה מכל מוזיקה שנעשית מחוץ לעיר המכוניות ונשארים מרוכזים ביצירה שלהם עצמם. מצד אחד הגישה הזו מבטיחה את שימורה של המצוינות ושל המסורת הייחודית של העיר. מצד שני יש בה משהו מגוחך; כאילו פתיחות והכרה בסצינות אחרות יורידו מערכם שלהם. זה כמובן קשקוש. בניגוד למה שהם חושבים ולמרות החלוציות, לדטרויטים אין בעלות על ההאוס והטכנו.

קחו כדוגמה את Omar S, שהוציא לפני פחות מחודש את "Fabric 45" – אחד מאלבומי המיקס הכי מרגשים שיצא לי לשמוע מזה הרבה זמן; כמיטב הקלישאות הוא לוקח אותך לטיול בתודעה ובהיסטוריה שלו ומספר סיפור עם התחלה, אמצע וסוף באמצעות האוס דטרויטי עמוק וחללי שלא נשמע כמו שום דבר ששמעתם (אלא אם שמעתם את עומאר S). בנוסף להיותו די ג'יי מיקס, "Fabric 45" הוא גם אנתולוגיה של עומאר S, שמדביקה חתיכות מתיק העבודות המכובד שלו – רובן יצאו בלייבל הבית FXHE – ליצירה שלמה ועל-זמנית.

היות והמיקס מורכב רק מקטעים של עומאר עצמו, היה מי שהשווה את המיקס לכותר קודם בסדרה, זה של ריקרדו וילאלובוס ("פאבריק 36"), שגם הוא יותר אלבום אמן מאשר די ג'יי סט. ההשוואות הוציאו את עומאר משלוותו. "מי זה בכלל הריקרדו הזה?" הוא הסתער. "אני אפילו לא יודע איך להגות את שם המשפחה שלו, אז איך אני יכול בכלל להעתיק ממנו?". גם אם מאמינים לעומאר S שהוא לא שמע מעולם על אחד הדי ג'ייז והמפיקים הכי חשובים ומשפיעים של השנים האחרונות, הוא יוצא שמוק לא קטן. בקומוניקט של המיקס מספר עומאר שהסיבה שבחר בקטעים תוצרת בית בלבד, היא מכיוון שהוא אינו מתחבר לשום דבר שנעשה מסביב ובכלל, חוץ מסט של מתיו דיר – שהיה "לא רע" כהגדרתו – הוא לא הקשיב לאף סט בסדרה של פאבריק, גם לא לאלה של שכניו קרל קרייג וסטייסי פולן.

עומאר Ass

לא מפתיע אם כן שהכשרון העצום שלו לא מספיק לעומאר S על מנת להתקיים בכבוד והוא נאלץ להשלים הכנסה בעזרת עבודה ב"פורד". הוא יכול להתלונן עד מחר שבתעשייה של היום שמות חשובים יותר ממוזיקה (וזה גם התירוץ שמשמש טהרן כמוהו לקחת חלק בסדרה של פאבריק), אבל כל עוד הוא נשאר אטום ולא פותח צוהר ליקומים מקבילים שחגים באותן הספירות שלו, הפרובוקציות האלה לא באמת יעזרו לו. הן בסך הכל יקבעו את המעמד שלו כבכיין אנטיפת שמעריץ את התחת של עצמו. את "Psychotic Photosynthesis" למשל, הקטע הכי טוב שלו ואחד מקטעי ההאוס הכי יפים שנוצרו בשנים האחרונות, הוא מגדיר בשחצנות כ"תקליט הכי טוב ששמעתי בעשר שנים האחרונות מכל פאקינג אחד".

חבל מאוד שעומאר S לא לומד מחברו Jus Ed מניו ג'רזי, שהוציא את אחד הקטעים הראשונים שלו ב-FXHE – וכיום הוא לא רק מפיק מוערך אצל הסנובים האמריקנופילים, אלא גם די ג'יי עם קריירה סופר-פעילה שמתכתב עם האירופאים שעומאר S כה בז להם. Jus Ed הבין שיש לו שפה משותפת עם מפיקים בלייבלים כמו Dial ו-Mobilee והפתיחות הזו עשתה לו רק טוב – גם ביצירה וגם בתזרים המזומנים.

ובכל זאת, על אף האופי המחורבן והמנטליות הבעייתית, חייבים לפרגן לעומאר S על "פאבריק 45", אלבום שלא באמת יכול היה להיווצר על שום זוג פטיפונים בשום מקום אחר בעולם, מלבד בדירה הקטנה של עומאר S בדטרויט.

  • עוד באותו נושא:
  • עומאר S

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully