משפחה אובדת

"העצמי של מקום העבודה חונק את האני של החיים האמיתיים", אומרת ליז למון לאופרה ווינפרי באחד מהפרקים בעונה השלישית של "רוק 30". ליז למון (טינה פיי) - כמוה גם ג'ק דונגי (אלק בולדווין) וקנת' פרסל (ג'ק מק'ברייר) - היא הדוגמה המושלמת למגמת "המישרוד" של החיים שלנו, שמתבטאת בשנים האחרונות בסדרות הקומיות בטלוויזיה. אם הקומדיה האמריקאית היא נייר הלקמוס המהימן ביותר לכיוון הרוח שנושבת בחיינו, הרי שהעבודה היא המשפחה החדשה.

בתחילה המשפחה היתה פשוט משפחה - הג'פרסונים, הקוסביים והבאנקרים לצד "צער גידול בנות", "קשרי משפחה" ו"להתבגר ולהתגבר"; החברה פוגשת את המשפחה כבר בפגישה הראשונה, רגע אחרי שאביה הושיב אותה לשיחה על אמצעי מניעה ואהבת אמת; אחים עוזרים אחד לשני בשיעורי הבית וההורים מקבלים תגמול יומיומי על המאמץ שהשקיעו בילדים. החברים שמסביב הם תמיד בזוג, רצוי פלוס אחד או שניים, מתייעצים עם ד"ר הקסטבל אם להרשות לילדה ללכת לנשף הסיום או לא ואיך למנוע ממנה לשתות אלכוהול בגיל מוקדם מדי כמו 18; או שהם הילד של השכן, בחור שלא השכיל לטפח את הקן המשפחתי שלו ובנו מעמיד פני בן משפחה ומתקבל בזרועות פתוחות בכל פעם שהוא בא לרוקן את המקרר. כל פרק ייגמר ב"הוווו" מחמם לב של קהל אמריקאי ומוסר השכל של תלמיד פסיכולוגיה שנה א'. "נשואים פלוס", תגובת הנגד של הדביקות הזו, היתה בסך הכל יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל.

השלב האבולוציוני הבא לימד שגם החברים הם משפחה לכל דבר. ג'רי, ג'ורג', איליין וקריימר, או רוס ורייצ'ל, או ג'ק וג'יל, או החברים של דרו קארי או גרוע מכך, קארי סמנתה שרלוט והג'ינג'ית הנודניקית שלא באמת חשוב איך קוראים לה. המשפחה הביולוגית, אם בכלל קיימת, נדחקת לשולי התסריט בצורת תפקידי אורח משעשעים, מלאים ברגשות אשם יהודיים וממשיכים את הנזק הפסיכולוגי שגרמו בגיל ההתבגרות. לעומתה, החברים בחיים לא יעזו לשאול מתי יגיע כבר נכד (אולי רק שרלוט, אבל בינינו, גם היא נודניקית לא פחות מהג'ינג'ית); תגובת הנגד המתבקשת היתה המשפחה האלטרנטיבית שלרוב גם לא בדיוק מתפקדת – "קוראים לי ארל", "הפמליה", "העשב של השכן", "שני גברים וחצי" ו"איך פגשתי את אמא" - והציגה עוד פן מעודכן למושג הערטילאי והמיושן.

אבל גם החברים הם כיום לא רלבנטיים, לפחות לא כמו שהכרנו אותם עד כה. למי יש זמן לחיים פרטיים, מפגשים בבית קפה, מסעות קניות, פלירטוטים בברים או פתיחות של גלריות, כשצריך לעבוד? הם, כמו גם המשפחה, בני הזוג והצאצאים וחיות המחמד כבר לא קיימים במרחב הפרטי; כולם עברו אחר כבוד למקום העבודה שהפך למרכז החיים וההוויה. הקומדיה האמריקאית, כמשרתת האינטרסים הגדולה של הקפיטל, מי שמקדשת את הערכים שלו ומתווה את האידיאלים של המודרנה (מ"חברים" למשל הסקנו שכדי להיות מאושר חייבים להיות לבנים ורזים), נטשה לחלוטין כל בדל של חיים עצמאיים ומיקמה אותם במרחב העבודה. וזה לא שיש כאן איזו הכאה על חטא, מרירות או התרסה כנגד השעבוד; הו לא. יש כאן חיבוק חם ואוהב שמראה לנו כיצד עלינו לחיות את חיינו – בעבודה קשה. אין כאן סאבטקסט קפיטליסטי שחודר באופן תת-מודע , אלא הצגת הדברים כהווייתם; העבודה היא החיים, וכדאי שתתחילו לאהוב את זה. ושלא תחשבו אפילו ללכת לשיר קריוקי אחרי העבודה בבר המקומי כמו ב"אלי מקביל".

אב הטיפוס של הלך הרוח הזה היא כמובן "המשרד" (המקורית של ריקי ג'רוויס וזו בכיכובו של סטיב קארל), שמעבר ללהיות זו שהובילה את גל הסדרות הקומיות במקום העבודה, גם פרצה דרך בכל הקשור לז'אנר הדוקו-מוקו-וואטאבר. היא אמנם לועגת לשיטה, אבל עדיין לוקחת בה חלק. אליה מצטרפות "רוק 30" המדוברת, "בטי המכוערת" ו-"Better off Ted".

בשבוע שעבר עלתה לאוויר בארצות הברית האחות הקטנה של "המשרד", "Parks and Recreation", עם איימי פולר בנעליו של סטיב קארל. פולר היא לזלי, חברת מועצה שעובדת באגף האחראי על יצירת פארקים לרווחת הציבור וחולמת להיות ההילארי קלינטון או השרה פיילין הבאה (על כל הצדדים הפחות מחמיאים של שתיהן).

מייקל סקוט מחברת הנייר, לזלי מהמועצה וליז למון מ-NBC הם כולם אנשי קריירה מצליחים חלקית, עם נטייה פתטית להיתקע במקום ונטייה פתטית עוד יותר לזרוח רק בסביבת העבודה. גם אז יש מי שיחלוק על המקצועיות המוטלת בספק שלהם. החיים הפרטיים של הקרייריסט הקומי סובלים מהעדר חיים בולט, שאו שהוא לא טורח להסתיר או שהוא מדחיק עם שעות נוספות בשעון. החברים הכי טובים שלו הם יצורים כמוהו, דוויט או ג'ק דונגי, שבעצמם לא יודו כמה עלובים החיים שלהם כשהם לא רשאים להפיץ מזכרים או לענוב עניבה.

בין אם האמנות מחקה את החיים או להיפך, המגמה הזאת, מצחיקה עד כמה שהיא עבורנו, הופכת אותנו מאנשי משפחה, ליצורים חברתיים לבהמות עבודה יצרניות נטולות כל משמעות אמיתית לחיינו. אם הבשורה הזאת מדכאת אתכם, תזמינו איזה חבר לעבודה לבירה, אבל תחזרו הביתה מוקדם – יש עבודה על הבוקר.