וואלה! תרבות מסכמת עשור

    באסה או קלאסה: "Boulevard of Broken Dreams" של גרין דיי

    פינה של רגעים בפופ - קלאסיקה על-זמנית, או באסה מיותרת מפח הזבל? והפעם: "Boulevard of Broken Dreams" של גרין דיי

    • גרין דיי
    רונן ארבל

    ההופעה של גרין דיי בפטסיבל וודסטוק 2 - ששיאה בשורה "יורד גשם, מקסימום נתחשמל" - תפסה הרבה אנשים עם המכנסיים למטה. קרבות הבוץ עם הקהל במהלך "When I Come Around" הפכו לקלאסיקה מיידית ומהרכב Pאנק אלמוני, הפכה גרין דיי לאחת הלהקות המצליחות בעולם כשאלבומה השלישי "Dookie" מוכר מעל ל-10 מיליון עותקים. האמת שהגיע להם - "דוקי" היה אלבום מלא בפצצות Pאנק-פופ בגובה העיניים, סוחפות, משמחות ומדבקות. ארבעה חודשים אחרי ההתאבדות של קורט קוביין, זה בדיוק מה שהרוק האמריקאי היה צריך.

    מאז גרין דיי היא כבר לא ממש אנדרדוג. למעשה, מאז היא גם לא ממש Pאנק - מה שדי הגיוני בהתחשב בעובדה ששלושת חבריה התבגרו והתעשרו - וגם לא ממש להקה טובה. החיוניות שאפיינה אותה אבדה יחד עם הקלילות, השמחה, הרומנטיקה והדיבורים על האוננות, גם אם נותרה בלתי מזיקה. הלהיט הכי גדול שלהם מאז "דוקי", למשל, היה "God Riddance" (שכולם מכירים בתור "Time of Your Life"), שאין בו זכר לאותה להקה חביבה. זו בלדה די משמימה וסכרינית למדי, שהתאימה לכנסי מחזור בפריפריות ושימשה כפסקול לכל מיני קטעי וידאו שביקשו לסכם תקופה (למשל פרק הרגעים הגדולים של "סיינפלד", הטרבל של מנצ'סטר יונייטד).

    אלא שב-2004 קרה לגרין דיי משהו. היא החליטה שהיא רוצה להיות חשובה. עם אמירה. 4 שנים אחרי שג'ורג' W בוש נבחר לנשיאות, שלוש שנים אחרי אסון התאומים ושנה וחצי אחרי הפלישה לעירק, נזכרו בילי ג'ו והחברים שהנשיא שלהם אידיוט, כשזה היה הדבר הכי טרנדי לעשות ולא באמת יכול היה להשפיע. איפה הייתם בזמן אמת, איפה? כשהיה צריך לעמוד מול הלאומנות הבושית חסרת המעצורים ולנקוט עמדה.

    בחוסר מודעות מלווה ברצינות תהומית, חשיבות עצמית, מלודרמטיות וקורט של צדקנות הם יצרו אלבום כאילו-מחאתי, שבעיקר מינף להם בחזרה את הקריירה ללהקה שמוכרת מיליוני עותקים. אלא שבמקום להוביל את הסחף נגד בוש כמו להקת Pאנק אמיתית, גרין דיי נגררו לאופורטוניזם ששיקם את תזרים המזומנים שלהם, בדיוק ברגע שהיה הכי נוח לחבוט בבוש.

    ולא רק המחאה היתה חלולה. "American Idiot" האלבום הציג להקה שבעה, שמנסה לחדש את ימיה כקדם עם יומרנות מוזיקלית אופראית שלא תואמת את האתוס שממנו היא צמחה. מלבד שיר הנושא, הרגע המביך ביותר באלבום - וגם הלהיט הגדול ביותר מתוכו - הוא "Boulevard of Broken Dreams", שיר שכולו אלגוריה למצבה של אמריקה במהלך כהנותו של בוש. החלום האמריקאי התנפץ, כולם ישנים והשדרה נשארה ריקה. שירה. הקטסטרופה כאן היא לא רק טקסטואלית, אלא גם מוזיקלית - אם חשבתם ש" God Riddance" היה רמת קיטש שהלהקה שכתבה את "Basket Case" ו"Longview" לא תוכל - ובוודאי לא תרצה - לשחזר, קיבלנו כאן בראש בלדה אקוסטית-חשמלית (מתחילה עם גיטרות אקוסטיות ומתחשמלת ככל שבילי ג'ו מגביר את מימד הפאתוס), שמתאימה יותר לישיבה מסביב למדורה בקומזיץ של בני עקיבא מאשר לפוגו; לבראיין אדמס או דני ליטני, ולא למי שהתפלש בבוץ והיה מוכן לחטוף מכת ברק בשביל המוזיקה שהוא מאמין בה. ובכלל, ממתי פאנקיסטים כותבים בלדות אצטדיונים, או במקרה הזה - בלדה לאמפי ווהל?

    זה בסדר שלהקה מתבגרת ומתפתחת, כמובן, אבל יש בעיות כשלא זו בלבד שהמחאה שלה נשמעת כמו טרמפ פומפוזי לא אמין ועוד על רקע מוזיקלי שמסמל את כל מה שהיא בזה לו בתחילת דרכה; נפוח, מסורס, רגשני ולא באמת מרגש. שלא לדבר על זה שבוש נבחר לארבע שנים נוספות.

    טוב לדעת (מקודם)

    הלחצן שיכול להציל את חייכם באירוע לבבי או מוחי

    בשיתוף שחל
    לכתבה המלאה

    גרין דיי, "Boulevard of Broken Dreams" - באסה

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully