פרק ראשון: השיר של קהונשה

ללא אזהרה, האיש מנגח את מוט הברזל ב??פ?נים המציצים מהחלון. נשמע צליל מחליא של ריסוק, והפנים נעלמים. זה ודאי ח?אניף, נהג המונית, חושב צ?'מ?ד?י. האיש עומד על המשמר מחוץ לחלון, מוט הברזל לצדו. הוא נראה מוכן ומזומן לחזור על פעולותיו אם יתעורר הצורך בכך.

בחשכת הסמטה, צ'מדי יכול לשמוע אישה צורחת מתוך הבקתה הכחולה. הוא מדמיין את חאניף שוכב על הקרקע, שיניו מרוסקות ממהלומת מוט הברזל, דם ניגר מאפו ומפיו, בעוד אשתו הולמת באגרופיה על הדלת המוברחת. צ'מדי אינו מסוגל לזוז. איש מן השכנים אינו נחלץ לעזרת המשפחה. רוב הגברים והנשים חוזרים לבקתותיהם, והמעטים שנשארים בחוץ נראים מבועתים כמו צ'מדי. צ'מדי מביט בא?נ?אנ?ד ב??ה?אי, העומד נטוע באדמה. כשהוא לבוש בשחורים, נראה אנאנד בהאי כאילו הוא חלק מן הלילה עצמו. צ'מדי אינו יכול להבין כיצד אנאנד בהאי יכול לחייך בזמן שכזה.

צ'מדי מעביר את ידיו על צלעותיו.

הוא מנסה להכניס את הצלעות פנימה, אך ללא הועיל. הן ממשיכות לבלוט מתחת לגופייתו הלבנה. אולי מפני שהוא רק בן עשר. כשיגדל יהיה על עצמותיו יותר בשר, וצלעותיו ייראו פחות לעין. בעודו חושב מחשבה זאת, יורד צ'מדי במדרגות בית היתומים. הוא עומד יחף בחצר.

צ'מדי לעולם אינו נועל כפכפים, כי הוא אוהב לחוש את האדמה החמה מתחת לרגליו. תחילת ינואר כעת, והגשמים עדיין רחוקים. אף על פי שהחלה שנה חדשה, האדמה נראית זקנה, והסדקים בעורה עמוקים מאי?פעם. השמש קופחת על ש?ערו השחור של צ'מדי ומאלצת אותו לכווץ את עפעפיו. הוא פושט את זרועותיו והולך לכיוון החומה, למקום שבו נגמר עולמו, ועולמו של אחר מתחיל. כשהוא מתקרב אל החומה הוא שומע את העיר — צופרים רחוקים וזמזום קטנועים ואופנועים. הוא יודע שבומביי רועשת הרבה יותר, אבל החצר אינה קרובה לכביש הראשי.

מעבר לחומה יש שוק קטן שבו נשים מוכרות דגים וירקות מתוך סלי נצרים, וגברים כורעים על ברכיהם ומנקים לאנשים את האוזניים תמורת כמה רו?פ??יות. יונים יושבות על החומה בשו?רה ומקשקשות. שברי זכוכית מודבקים לאורך החומה כדי למנוע מאנשים להיכנס לחצר. צ'מדי שואל את עצמו מדוע שמישהו יטרח להתגנב לחצר. הרי אין מה לגנוב בבית היתומים. צלצול חזק של אופניים גורם לכמה יונים להתעופף, אך הן חוזרות במהרה למקומן על החומה. נראה ששברי הזכוכית אינם מטרידים אותן. הן יודעות היכן להניח את רגליהן.

צ'מדי נוגע בחומה ומרגיש את האבן השחורה. הוא מחייך כשהוא חושב על הטחב שיופיע. בכוחו של הגשם להפיח חיים בחומות. אולם יעברו עוד כמה חודשים עד שיוכל לשאוף עמוק את הניחוח האהוב עליו ולהתענג ממנו. כל השנה הוא חולם על ריח הגשמים הראשונים — ריחה של אדמה רוו?ית מים ומוקירת תודה.

לו רק היה יכול פ??נים בית היתומים להיות מלא בריח הזה, הוא היה נהפך לבית היתומים האהוב ביותר בעיר כולה. השנה העשירית הזאת היתה קשה לצ'מדי. הוא מתחיל כעת להבין דברים רבים. כשהיה ילד היו לו שאלות רבות, אבל עכשיו הן עשויות לזכות בתשובות, והוא חושש שלא יאהב אותן כלל וכלל. הוא פונה מן החומה והולך אל עבר באר עשויה מבטון אפור. כשהוא מביט בהשתקפות שלו במים, הוא תוהה אם הוא דומה לאביו או לאמו. הוא מאמין שירש מאמו את העיניים, הגדולות והשחורות. מי משניהם השאיר אותו פה, אבא או אמא? האם עודם בחיים?

הוא מניח רגל אחת על שפת הבאר. הוא מוקף בוגנוויליות. זהו הפרח האהוב עליו. ורוד ואדום כל כך וגדוש באהבה, הוא חושב לעצמו. אילו הפרחים האלה היו בני אדם, הם היו האנשים היפים ביותר עלי אדמות. הוא מניח את רגלו השנייה על שפת הבאר, ומזדקף. הוא מביט דרך חלון פתוח בבית היתומים. רוב הילדים מצטופפים יחדיו על מיטה אחת. הוא יכול לשמוע אותם שרים את "ר?יילגאד?י". הילדות משמיעות את צליל הצ'ו?ק?צ'ו?ק של הרכבת, והילדים צועקים את שמות הערים והעיירות במהירות רבה — מ?נד?ו?וה, ק?ה?נד?ו?וה, ר?ייפ?ו?ר, ג?'ייפ?ו?ר, ט?ל?ג?או?ן, מ?ל?ג?או?ן, ו?לו?ר, שו?ל?פ?ו?ר, קו?לה?פ?ו?ר.

יש כל כך הרבה מקומות בהודו, אומר לעצמו צ'מדי, ואני לא הייתי אפילו באחד מהם. הוא אוהב את תחושת הגובה שמעניקה לו שפת הבאר. אולי יבוא יום והוא יגיע לגובה הזה, אבל זה ייקח עוד שנים. וגם אם באמת יגב??ה, אז מה? יבוא יום שבו הוא יהיה חייב לעזוב את בית היתומים, אך לא יהיה לו ממי להיפרד. הוא לא יחסר לאיש אם ילך.

הוא מביט במים שבבאר. הם כה דוממים. הוא תוהה אם כדאי לו לקפוץ פנימה. הוא יבלע עוד ועוד מים, עד שגופו לא יוכל עוד להכילם. אם הוריו יחזרו אי?פעם לקחת אותו, הם ימצאו אותו ישן בקרקעית הבאר. ברגע שהמחשבה הזאת עולה בראשו, הוא יורד משפת הבאר. הוא הולך במהירות אל עבר בית היתומים ועולה את שלוש המדרגות המובילות למבואה, שעל רצפתה עומדים בשורה מסודרת כפכפי הגומי של הילדים ומן הוו הנעוץ בקיר המצהיב והמוטלא תלויה מטרייה שחורה.

רגליו הקטנות משאירות עקבות של לכלוך על רצפת האבן. הוא נכנס לאולם השינה וזוכה במבט זועם מג?'יו?טי, היושבת על ברכיה ושוטפת את הרצפה. היא תמיד נוזפת בו על שאינו נועל כפכפים. באולם עומדות עשרים מיטות מתכת. הן מוצבות זו מול זו, בשתי שורות של עשר מיטות בכל אחת; על המיטות מונחים מזרנים דקים, המכוסים בסדינים לבנים, אך הן נטולות כריות. מאחר שג'יוטי מנקה את הרצפה, הילדים יושבים על מיטותיהם. רובם עדיין יושבים על המיטה שליד החלון ומשחקים א?נט?ק?ש??ארי. הם הפסיקו לשיר את "ריילגאדי", ועכשיו הם נמצאים בשלב במשחק שבו הם צריכים לשיר שיר המתחיל באות V.

מבלי להסיר את מבטה מצ'מדי, ג'יוטי טובלת בד אפור עבה בתוך הדלי, המכיל תמהיל של מים ונוזל ניקוי. היא מטיחה את הסמרטוט ברצפה. צ'מדי מביט בה ומחייך. היא ובעלה ראמאן עובדים בבית היתומים שנים רבות, וצ'מדי יודע שאין לה כוונות רעות. הוא היה רוצה שג'יוטי תפסיק לנקות ותכין לו תה, אבל היא תכין תה לכל הילדים רק אחרי שתגמור לשטוף את הרצפה. היום היא שמה שמן בש?ערה, וניחוחות השמן ונוזל הניקוי מרחפים בחדר. צ'מדי מביט לתוך הדלי הגדול והירוק של ג'יוטי, במים הכהים מלכלוך, ונזכר בבאר. הוא מסיט את מבטו מיד ופונה אל חדר התפילה. הוא מרגיע את עצמו שאף אחד לא ידע שזה עתה הוא חשב על קפיצה לתוך הבאר. אף אחד מלבד האיש העומד בחדר התפילה כמו ענק יפהפה.

צ'מדי אינו מסוגל להביט באיש. הוא מתבייש במחשבות שחלפו בראשו, במיוחד מאחר שהאיש סבל יותר מכל אחד אחר שצ'מדי מכיר. ישוע. אף שבמהלך חייו ודאי ראו עיניו של ישוע אכזריות רבה, הן אינן מסגירות זאת כעת כלל. אולם הדבר שצ'מדי אוהב יותר מכול אצל ישוע זה האור הרב שסביב ראשו, כאילו המציא ישוע את החשמל. כשצ'מדי בוער מבפנים, מפני שהוא רואה ילד אחר שמח, ילד שיש לו לא רק הורה אחד, אלא שני הורים שלמים, הוא חושב כמה רע התייחסו לישוע. ישוע בא לעולם שופע אהבה, אך נשלח מכאן בחזרה על צלב, מדמם ומלו?וה במילות זעם. את צ'מדי מעודד לדעת שגם ישוע היה פעם ילד קטן שגדל והיה למנהיגם של אנשים. הדיבור אל ישוע גורם לצ'מדי להרגיש טוב יותר, אך הוא חש תמיד לא בנוח כשהוא מבקש דבר מה. כל בוקר מתכנסים כל הילדים בחדר התפילה, ובמקום להתפלל הם עוצמים את עיניהם ומבקשים בקשות. צ'מדי אינו חושב שזאת תפילה אמיתית. עבורו תפילה אמיתית פירושה לשלוח מחשבות טובות לגן עדן, כגון "תודה" או "אני אוהב אותך". זאת תפילה. ברגע שאתה מבקש משהו, חדר התפילה הופך לשו?ק.

הוא מביט סביבו לראות אם מישהו מסתכל עליו. הוא אינו רוצה שיהיו עדים לתפילתו. ישוע מעולם לא ענה לו, אבל צ'מדי מבין שאחרי האופן שבו התייחסו אליו, אולי הוא בכלל אינו סומך על בני אדם. על כן הוא מקבל את שתיקתו. צ'מדי אומר לישוע שמעתה ואילך הוא ילמד לשאת את העצב כאילו היה אצבע עודפת ברגל. בעודו מבטא את המילים האלה, הוא יודע שישוע יתגאה בו. צ'מדי מרגיש עייף ורוצה לנוח, אך בה בעת הוא אינו רוצה שישוע יפסיק להשגיח עליו. לכן הוא נשכב על רצפת האבן ומשגר את מחשבותיו לישוע: "אני מבטיח לנסות להיות שמח". צ'מדי יודע שמצבו טוב מזה של העיוורים או מזה של ילדים עם מחלות, ואפילו מזה של כלבים משוטטים אשר בגופם חורים רבים כל כך. הוא מרגיש טוב בהרבה. כעת הוא יכול לעצום את עיניו ולעשות את מה שהוא הכי אוהב, את מה שהוא עושה מיום שנולד, או אולי מאז שהיה בן שלוש. הוא ידמיין את עיר הולדתו, את בומביי.

כל חייו חי צ'מדי בחצר בית היתומים. הוא לא ראה הרבה מבומביי, ומה ששמע עליה לאחרונה הטריד אותו. כבר שלושה שבועות שגברת סאדיק, המנהלת את בית היתומים, אינה מרשה לילדים לצאת מחוץ לחומות המקום. ההינדים החריבו את ב?אב??רי מ?ס?ג'יד, מסגד בעיירה א?יו?ד?הי?ה, הרחוקה מכאן, אמרה גברת סאדיק, ובשל כך פוגעים עכשיו ההינדים והמוסלמים בבומביי אלה באלה. הרחובות כבר אינם בטוחים, אפילו לא לילדים. אך צ'מדי מזכיר לעצמו ששנה חדשה החלה.

לא ייב??זזו יותר חנויות, לא ייש??רפו יותר מוניות, לא ייפ??געו יותר אנשים. אם הדברים האלה קרו באמת, צ'מדי חייב לבנות את בומביי מחדש בעצמו, לבנה אחר לבנה. הוא עוצם את עיניו ורואה כדור גומי אדום. בבומביי של צ'מדי ילדים משחקים קריקט ברחוב עם כדור גומי אדום, ואפילו אם החובט מ?כ??ה בכדור בחוזקה, והכדור עף ומתנגש בשמשה, והזכוכית מתרסקת, איש אינו מתרגז. הזכוכית מתקנת את עצמה בתוך שניות אחדות, והמשחק מתחדש. השופט הוא זקן המנהל חנות סיגריות ב??יד?י. הוא אמנם אינו שם לב למתרחש, מפני שעליו למכור סיגריות פ??אן וסו?פ???רי, אך הוא כה מוכשר שהוא מסוגל לשחזר את המשחק בראשו, כדור אחרי כדור. המגיש מסובב את הכדור בדרכים משונות. הוא רץ לאחור מבלי להביט בעמודי העץ, זורק את הכדור לאוויר למרחק של קילומטרים, והחובט, אם הוא מנוסה, מחכה בסבלנות שהכדור ינחת, מה שעשוי לקחת בין דקה לשבע דקות. כשהכדור כבר נוחת, הוא מסתובב מהר כל כך, שכולם מרגישים סחרחרים בעצמם. הוא רואה אנשים חוגגים את הולי.

כולם רוקדים ברחובות לקצב תופי דו?ל, משליכים אבקה צבעונית באוויר, קופצים לתוך הצבעים האלה והופכים להיות הצבעים למשך יום או שבוע. האנשים הבינו סוף כל סוף את טבעו האמיתי של הולי — אם פניהם טבולים בירוק, תהיה בומביי שופעת בימים הקרובים, וגברים, נשים וילדים יצלחו את צרותיהם בקלות. אם חזותיהם מרוחים באדום, משמעות הדבר שהם יתאהבו ויתחתנו. כל צבע המו?כר לאנושות מגיע לאנשי בומביי כחבר, והאנשים הופכים לצבעים כולם.

אולם הגיונו מביא אותו לחשוב שמקום כזה חייב להיות מוכר בשם אחר. לכן הוא ממציא שם ואומר אותו בקול: "ק?הו?נ?ש??ה", שמשמעותו בעבורו היא "עיר ללא עצבות". הוא מאמין שיום יבוא. וכל העצבות תמות, ובומביי תיוולד מחדש כקהונשה.

כשהוא מתעורר הוא שוב חש רענן.

בהיכנסו לאולם השינה, הוא רואה את פ?ו?ש?פ??ה הקטנה יושבת על מיטתה, ראשה שעו?ן על הקיר. היא מתנשמת בכבדות מאחר שהיא סובלת מקצרת. פעם העירה את צ'מדי בלילה ואמרה לו שהיא גוססת. אף אחד לא הולך למות, ענה לה צ'מדי, שהיה אחוז אימה כי לא היה יכול לעשות הרבה. הוא ליטף את ראשה של פושפה והתפלל לישוע, אף כי חש שזה חסר משמעות להתפלל כאשר לפושפה אין אפילו אפשרות לנשום. אחרי זמן מה הוא פשוט ישב שם בחשכה והקשיב לה מתנשמת בכבדות. כרגע פושפה משחקת בש?ערה?? וחולמת בהקיץ, וצ'מדי שמח לראות שהיא אינה סובלת.

אולם השינה אפלולי למדי, אם כי מעט אור נשפך פנימה מחדר התפילה השמשי יותר. צ'מדי מביט בכל הילדים המתקיימים באור השאו?ל הזה. העיניים שלנו מראות שאנחנו יתומים, הוא חושב. הוא אומר לעצמו שאם יראה מישהו מהילדים האלה בעוד כמה שנים, כמבוגרים, עדיין יוכל לזהותם. הוא מפנה את תשומת לבו אל דו?נדו?. דונדו?של?הרפאים, הישן עם עין אחת פקוחה. אף שדונדו הוא הילד בעל מבנה הגוף הטוב ביותר בבית היתומים, הוא פוחד עד מוות מרוחות רפאים. הוא מאמין שאם יישן שינה עמוקה, תיכנס לגופו רוח, והוא ייאלץ להעביר את הלילה מחוץ לגופו, כמו נשמה מבוהלת. בלילות דונדו מדבר שפה משונה, שלטענתו למד מהרוחות. הוא יכול לשמוע אותן רבות בינן לבין עצמן מי תהיה הראשונה שתיקח את גופו. בלילות, המהווים את מרבית הלילות, שבהם אין הרבה מה לעשות, כל הילדים מביטים בעונג רב כיצד דונדו נרדף על ידי רוחות.

ק?ייצ?'י שוכב על הרצפה. הוא נראה שונה משאר הילדים. יש לו עיניים ירוקות ועור בהיר, מפני שהוא מנפאל. צ'מדי אסיר תודה על כך שקייצ'י ישן כעת. את שמו קיבל קייצ'י משום שהוא תמיד מתפרץ לשיחות של אחרים וחותך אותן כמו מספריים. אולם עתה קייצ'י דומם כאבן. צ'מדי פוסע מעליו. האורלוגין באולם השינה מצלצל שלוש פעמים, ולצ'מדי מתחוור שהוא החמיץ את ארוחת הצהריים. זו לא ארוחת צהריים מי?יודע?מה, רק כדור אורז וקצת ירקות, אבל היא ממלאה לו את הבטן לפחות. הוא תוהה למה איש לא בא לחדר התפילה להעירו, במיוחד גברת סאדיק. מלבד ישוע, גברת סאדיק היא כנראה האדם היחיד שצ'מדי מדבר איתו בגילוי לב. היא טיפלה בצ'מדי מאז שהיה תינוק. עם זאת הוא אינו בוטח בה לגמרי. הוא מרגיש שהיא מסתירה ממנו דבר מה. כל השנים האלה היא רחצה והאכילה אותו, אבל היו פעמים שהיא לא היתה מסוגלת להביט בו. הוא מאמין שהיא יודעת דבר מה על הוריו. יום יבוא והוא יגלה.

מכל מקום, צ'מדי אסיר תודה על כל שעשתה למענו. גברת סאדיק לימדה את כל הילדים לקרוא ולכתוב, אבל לצ'מדי היא מעניקה תשומת לב מיוחדת. פעם היא כינתה אותו "בחור בהיר מחשבה" בפני כל הילדים האחרים. אמירתה סיפקה לו הזדמנות להסביר שהוא "בהיר" מפני שהוא מאמין בכוחם של הצבעים. "כולכם צריכים לעמוד ליד הבוגנוויליות בכל יום," הוא הכריז בגאווה, "ואז תהיו בהירים כמוני." אך הילדים צחקו כאילו הוא מטורף. מאותו יום החליט צ'מדי לשמור את סודותיו לעצמו. הוא הולך במסדרון הצר המוביל למשרדה של גברת סאדיק. על הקיר תלוי דיוקן של אישה פרסייה. במשך שנים רבות חשב צ'מדי שהיא נראית חמורת סבר, אך באחד הימים סיפרה גברת סאדיק לכולם מיהי הפרסייה הזאת, וצ'מדי שינה את דעתו. שמה של האישה היה ה"פ קאמ?ה. בעודה בחיים, היה בית היתומים ביתה. בזכות נדיבותה יש לילדים קורת גג כיום. גברת סאדיק לימדה את כל הילדים להודות ל"ליידי קאמה" בכל פעם שהם עוברים במסדרון. צ'מדי אינו מודה לה בכל פעם ופעם, כי קורה שהוא ממהר לבית השימוש, אבל הוא סיפר עליה לישוע: "אם תראה אותה בגן עדן, תשמור עליה בבקשה." צ'מדי מביט בגברת סאדיק מן המסדרון.

היא יושבת אל שולחן עץ חום וקוראת מכתב מבעד למשקפיים כסופי מסגרת. מאחוריה, דרך החלון הפתוח, צ'מדי יכול לראות את הבוגנוויליות נעות ברוח הקלה. הוא אוהב שעלי הכותרת האדומים שלהן מקיפים את ראשה של גברת סאדיק מבלי שתדע זאת, כאילו הם מגוננים עליה. היא מרימה את ראשה ומביטה על שעון הקיר, אך אינה מבחינה בצ'מדי. כשהיא חוזרת לקרוא במכתב, השמש מוסיפה נגיעה של אור לש?ערה? הלבן.

צ'מדי מביט בזרועותיה הארוכות והגרומות, ושואל את עצמו בכמה ילדים טיפלו הידיים האלה לאורך השנים. הוא יודע שבדיוק כשם שהוא משתוקק להכיר את אמו ואת אביו האמיתיים, כך השתוקקה בעבר גברת סאדיק לילד משלה. במקרה שמע אותה מדברת עם ג'יוטי יום אחד אחר הצהריים, כששתיהן ישבו על מדרגות בית היתומים ושתו תה. זו היתה אחת הפעמים הבודדות שצ'מדי ראה את גברת סאדיק מתייחסת לג'יוטי כאל חברה ולא כאל משרתת. צ'מדי גילה שגברת סאדיק היתה נשואה בעבר. בעלה לא אהב שהיא עובדת בבית היתומים. הוא אמר לה שאם היא אינה מסוגלת ללדת ילדים משלה, אין שום צורך שתטפל בילדים של אחרים. יום אחד, כשחזרה הביתה, הוא ארז את תיקיה. הוא ביקש ממנה לעזוב. היא לקחה את רכושה המועט וחזרה לבית היתומים במונית. היא לא ראתה אותו מאז אותו היום. גברת סאדיק חושבת שייתכן שבעלה כבר מת, שכן הוא היה מבוגר ממנה בחמש?עשרה שנים. זה היה כל מה שאמרה לג'יוטי. צ'מדי הופתע לגלות שאפשר לספר את סיפור חייה של גברת סאדיק במשפטים ספורים בלבד. הוא החליט שבחייו הוא יגיע להישג נהדר כזה, שאם אי?פעם יספר למישהו את סיפור חייו, ייקח הדבר ימים שלמים, אפילו שבועות, והסוף יהיה טוב, לא כמו אצל גברת סאדיק. הוא רצה לספר לגברת סאדיק על תוכניותיו, אבל היא היתה צועקת עליו על שריגל אחריה.

גברת סאדיק מביטה שוב בשעון הקיר. היא מעבירה את ידיה על ש?ערה הלבן, האסוף לפקעת. היא לובשת סארי כחול ונועלת לרגליה סנדלי אצבע תואמים מגומי. צ'מדי יודע תמיד באיזה חדר בבית היתומים היא נמצאת לפי צלילי הפליפ??פלו?פ? של סנדליה. כשהיא יוצאת מבית היתומים, היא נועלת סנדלי עור. סנדלי האצבע מגומי גרמו לה להחליק פעם בגשם ולהיפגע בגבה.

בקבוק שמן הא?יו?רו?וד?ה שבו היא נוהגת לעסות את גבה, עומד על השולחן ליד משקולת נייר מזכוכית כחולה. גברת סאדיק אוחזת את משקולת הנייר הכחולה באגרופה ומביטה בשעון. צ'מדי תוהה אם היא חושבת שיש קשר בין השעון לבין משקולת הנייר. לבסוף היא רואה את צ'מדי עומד במסדרון. כשהיא מתרוממת מכיסא העץ, הכרית הירוקה הקטנה התומכת בגבה נופלת לרצפה. היא מתכופפת באיטיות להרימה, אבל צ'מדי יכול לראות מהבעת פניה המאומצת שגבה כואב. היא מחליטה להניח לכרית להישאר על הרצפה. צ'מדי נכנס לחדר, מרים את הכרית ומשעין אותה על הכיסא של גברת סאדיק.

גברת סאדיק מחייכת אל צ'מדי, אבל הוא יודע שדבר מה מדאיג אותה, שהרי חיוך אינו אמור לגרום לבן אדם להיראות מבוגר יותר. היא הולכת אל החלון ומשעינה את מרפקיה על האדן. גם צ'מדי מביט החוצה מהחלון, הוא רואה את הבאר ומזהיר את עצמו לא להתקרב אליה יותר לעולם. צ'מדי וגברת סאדיק עומדים דוממים ומקשיבים לצפירה אקראית של מכונית. הוא תוהה מה היה קורה אם בית היתומים היה במרכז בומביי. הוא היה שומע אוטובוסים רועשים בעוצמה כל היום. ג'יוטי אמרה לו שלאוטובוסים של בומביי אין כל כבוד לבני אדם. במו עיניו הבחין עד כמה אוטובוסים אכזריים לאנשים — הם מונעים מאנשים לעלות עליהם, ואלה המצליחים לעלות נאלצים להיתלות מן האוטובוסים באופן מסוכן ביותר. ג'יוטי גם סיפרה לו שכשבאה לבומביי מהכפר שלה, לא היה לה מקום ישיבה באוטובוס, ולכן היא ישבה על הגג עם חמישה גברים, וכך הם נסעו במשך יום שלם. בזמנו חשב צ'מדי שהוא היה נהנה לשבת על גג של אוטובוס ולראות את כל הכפרים של הודו.

אבל כרגע הוא רוצה לדעת מה מטריד את גברת סאדיק, מפני שהיא לא אמרה לו מילה. צ'מדי הבחין שבשלושת החודשים האחרונים גברת סאדיק נעשתה שקטה יותר ויותר, והוא שאל את עצמו אם זה סימן שהיא גוססת. הוא פוחד לשאול אותה. אך הוא חייב לדובב אותה, מפני שככל שתאריך יותר בדיבור כך תאריך יותר ימים.

לפני שצ'מדי מספיק לשאול אותה דבר מה, גברת סאדיק טופחת על ראשו, חוזרת לשולחן וקוראת שוב במכתב. היא מרימה את שפופרת הטלפון השחורה ומצמידה אותה לאוזנה, כאילו היא בודקת אם הטלפון עובד. היא מחזירה את השפופרת לעריסה, מסירה את משקפי הכסף שלה ומשפשפת את עיניה. אולי היא לא י?שנה בלילה, חושב צ'מדי. עיניה אדומות. אך הן יכולות להיות אדומות גם מבכי. מוזר בעיניו שלדמעות אין צבע, אך הן בכל זאת גורמת לעיניים להאדים. לעתים קרובות הוא תהה באשר לעיניו. אם יביט בבוגנוויליות ימים על גבי ימים, האם יקבלו עיניו את צבען? הוא יהיה אז לילד היחיד בבומביי, או אפילו בעולם, שיש לו אישונים ורודים או אדומים.

צלצול הטלפון מנער אותו מהרהוריו. גברת סאדיק אינה עונה מיד. היא מניחה לו לצלצל, וצ'מדי יודע שהיא רוצה שיצא מן החדר. לו היתה אמו, הוא היה נצמד לרגלה ומסרב לצאת. לפני שצ'מדי יוצא מן החדר, הוא מעיף מבט בבוגנוויליות מבעד לחלון; הוא מרוצה מכך שהרוח מרקידה אותן. זה סימן שגברת סאדיק תהיה בסדר.