אז בבית הספר

      שתי אגדות היפ-הופ עם אלבומים חדשים - גראנדמאסטר פלאש מפדח ובי-ריל מסייפרס היל מפתיע. איל רוב אולד-סקול

      איל רוב

      להיות ראשון זה מחייב. מעבר לפאסון ההיסטורי, הסיפור הזה עלול להיות לך לנטל כעבור שלושים שנה. גראנדמאסטר פלאש הוא אולי הדי ג'יי החשוב ביותר בתרבות שהעמידה את הדי ג'יי שלה במרכז העניינים. הוא מי שהחל את כל הקפיץ קפוץ הזה יחד עם הקולגות קול הירק ואפריקה באמבמטה. אם הירק היה הראשון ולבאמבטה היה ארגז תקליטים שלא נגמר, אזי פלאש, כמתבקש מהשם, התברך בשתי ידיים זריזות; הוא זה שהכניס את הטכניקה לתוך השילוב של שני פטיפונים תוצרת טכניקס ומיקסר. אינספור סוגי סקרצ'ים, צורות מיקסוס והכפלות של קטעים, מה שהצעירים מכנים "דאבלים" – זה שלו. ויש לו שני שירים, שגם לאחר 25 שנה אין מסיבה שלא תעוף לשמיים כשהדי ג'יי מפיל אותם – "White Lines" וכמובן אחד המועמדים הרציניים לשיר ההיפ הופ הטוב ביותר בכל הזמנים, "The Message". פלאש זה היפ הופ. אפילו החננות שקובעים מי נכנס להיכל התהילה של הרוק'נרול בחרו בו כחובש כובע קנגול הפוך הראשון שנכנס למוזיאון בקליבלנד.

      אז זה שהיה שם מהיום הראשון, מוציא את "The Bridge", אלבום חדש, עשרים ומשהו שנה מאז האחרון, וכמה כואב לומר, זה פשוט לא זה. פלאש, בהפקות שלו נשמע כמו אחד שמתחקה אחר היציאות היותר בינוניות של מפיקי להיטונים בשקל, ולא כמו מי שעמד בראש המחנה של מה שהבי בויז קוראים היפ הופ אמיתי. רשימת האורחים – תראו לי אחד שיגיד לו לא – גם היא לא מרימה את האלבום מעוד איזה אוסף שאפל שהאייפוד שלכם יירק בהנחה ואתם בעניין.

      קיו טיפ יוצא כאן בסדר בשיר די מעפן, באסטה ריימז (תודה לאל) מביא את האמ-אמא שלו על "Bounce Back", כנראה השיר הטוב באלבום (שגם מזכיר את אחד הקטעים הבינוניים של באסטה 2 אלבומים אחורה), סנופ עם בית שלא מותיר רושם, KRS1 חופר כמו שרק הוא יודע ב- "What If" על כמה אין כבוד ומה היה קורה בעולם ללא היפ הופ (יציאה די מעניינת, אגב), ויש עוד הרבה. יותר מדי. יותר מדי נחמדות שמשרה אווירה של רפיון בואכה שעמום ופחות מדי משהו להגיד. גם במילים וגם בצלילים. רק הקטע "Tribute To The Breakdancer" מעלה באוב את הימים הטובים של הגראנדמאסטר, ולו מהטעם שזה עוד קטע שמדבר על האולד סקול על דגימה מה"אינקרדיבל בונגו בנד". לא משהו שעוד לא שמענו, בלשון המעטה. כי כשזה מגיע לפלאש הציפיות תמיד יסתדרו יפות ויקרות כמו שורות לבנות במועדון הכי טוב בניו יורק. בקריירה של יותר משלושים שנה, "The Bridge" הוא עוד הערת שוליים שממש לא צריכים לאמץ את העיניים (והאזניים) בעבורה.
      גראנדמאסטר פלאש, " The Bridge"
      (Concept of a Culture)

      טוב לדעת (תוכן מקודם)

      צעד תקדימי: החברה שנותנת למבוטחיה מענק כספי

      על-ידי WE SURE חברה לביטוח
      לכתבה המלאה

      זמן אמיתי

      איפשהו במהלך המחצית השנייה של הניינטיז היה ז'אנר כזה של אלבומים שאפשר היה לכנות כ"אלבום של הווסט קוסט". בדרך כלל הם הגיעו עם ריח שיש להיידרו טוב במיוחד, וייב איטי כשצריך, מלא סיפורים עם הרבה הומור על החיים הלא הגיוניים של הגאנגסטר ותמיד עם הסאונד של קליפורניה – הסינתיים האלה שמושכים אותך למטה כמו הקאדילק 64' שאיתה היית מצטלם לקליפים. אחח, הייתה חתיכת תקופה, אין מה להגיד.

      סייפרס היל, את זה יודע כל ילד לבן היו שם, גם הם מההתחלה. מאגס המציא את הג'י פאנק עוד לפני שדרה קרא לו ככה ולקח עליו בעלות. בי ריל סיפר את הזיות הגאנג'ה שלו כשסנופ עוד היה רשום לתיכון וטופאק גר בכלל בניו יורק, מחפש עניינים. לאחר קריירה כזו ארוכה ומאד מאד משמעותית – בכל זאת, הם הביאו את ההיפ הופ לקהל שבחיים לא היה שומע אותו לא פחות מהביסטי בויז – B Real מוציא רק עכשיו את אלבום הסולו שלו. עם הרבה ידיעה על המקום שלו בעולם ההיפ הופ בי ריל לא מנסה ללכת רחוק מדי, או לפזול לכל מיני תחנות רדיו שמשמיעות קשקושי אר אנ' בי סכריני. עם אותו קול, אותם נושאים, קצת יותר שכל, סבלנות ומוסר השכל של גאנגסטה שמסרב לתלולת את האקדח והרבה מהמוכר מוכר הזה - הוייב הדביק והריחני של הווסט קוסט – הוא עומד במשימה בכבוד. אמנם ללא שיר אחד של מאגס אבל עם הברקות של סקופ דה-וויל, אלכמיסט (שגם קפץ איתם על הבמה כשסייפרס היו כאן בהופעה המצוינת בשנה שעברה) ו - הפתעה הפתעה - שתי הפקות של האיש עם הג'אנג'ה הכי טובה במזרח אל איי, בי ריל בעצמו. אחת מהן "Fire " הפכה לבן זונה של קטע יחד עם דמייאן מרלי, אחד שאתה ממש רוצה אותו לידך אם אתה בעניין של להוציא קטע מפרק.

      שאר החשודים המיידים גם הם קפצו לקטנה. אקזיביט (מה נהיה איתו, מה?), באקשוט, סנופ שכאן דווקא נותן הופעה לעניין על ביט מהחלומות של הדילר שלהם, וכמובן סן דוג שותפו הוותיק לסייפרס בעוד קטע בו בי ריל מביא את הספנגליש הייחודי שלו. בקיצור, מה שאתם שומעים זה מה שזה. ומי שמתגעגע לימים בהם סייפרס היו עושים את שלהם על ביט ולא הופכים לגיטאר הירוז, שינסה את "Smoke N' Mirrios". בי ריל עדיין שומר את זה אמיתי.

      בי-ריל, "Smoke N Mirrors"
      (Essential Music)

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully