גלולה מרה

אף פעם לא קל ללכת נגד הזרם. כשאתה יוצא נגד קונצנזוס מסוים, אתה מצטייר כקנאי צר עין, נון-קונפורמיסט בעל כורחך או אחד שפשוט לא הבין את המסר. לאורך שנים, למשל, פמפמו לי על "מבצע סבתא". בסוף הלחץ עשה את שלו, צפיתי, ניסיתי להעלות עווית של חיוך על פני ולא הצלחתי להבין אם אני יוצא טפט מכך שאני לא צוחק אפילו מחצי בדיחה בסרט. כשניסיתי כחוויה מתקנת לראות אותו בפעם השנייה, הייאוש בכלל לא נעשה יותר נוח.

הייאוש לא נעשה יותר נוח גם כשסיימתי את "לבלוע את אלוהים" של עדי לויט. בעצם, תחושת אי הנוחות תקפה הרבה לפני שסיימתי. מה שהומלץ על ידי גולשים, בלוגרים ביקורות וגם על ידי שני חברים קרובים כספר המצחיק של השנה (רוצה לומר – חתיכת קאלט בהתהוות), התחוור לי כאוסף גדול ומוגזם של אמירות נבובות, של חוכמה בגרוש, שלא רק שיצר במוח מיש-מש מבולבל, אלא ממש גרם לשחרור זעקת "די, שייגמר כבר, אני לא יכול יותר, די!".

"לבלוע את אלוהים" הוא ביוגרפיה מציאותית מהולה בדמיון (או להפך) של המחבר, עורך דין שהוא במקצועו קניין רוחני העוסק בפטנטים. הוא ממציא את ה"אלוהון", קפסולה שמכילה את אלוהים ומן הסתם נותנת לצרכן תחושה טובה יותר באשר למה שהוא עושה. ההמצאה עצמה היא רק ההתחלה והדרך לאושר ולעושר עוד ארוכה. מכאן מתחיל תהליך השיווק, שעיקרו הוא מלחמה בחברות התרופות, מאבק שלויט מכיר היטב מהחיים האמיתיים. על הדרך מתפזרות תובנות על הישראלי המכוער וכמה שאנחנו עם מגעיל (לא נמאס?), על כמה שתאילנד היא גן עדן וה-מקום לחיות בו, ועוד עשרות מסקנות שקצת קשה לעקוב אחריהן עם התקדמות הקריאה. האהבה לתאילנד ובמיוחד לאי פוקט לא רק משפיעה על המחבר, היא מקור היצירה של הספר ובעצם משתלטת והופכת להיות הציר המרכזי בו.

עדי לויט הוא איש מבריק, ואל תחפשו במשפט הזה ציניות כי היא לא נמצאת בו. לראייה ולתפישת העולם שלו יש ערך שיכול לשעשע במידת מה בפורומים, בשיחות חופשיות או בבלוגים. הגאונות האמיתית מתבטאת בכך שהוא הבין מהם המאפיינים לייצור קאלט בישראל של היום – העלילה היא בכלל לא העיקר, ולכן לא משנה כמה היא חסרת קוהרנטיות. רצוי לפזר כמה שיותר אמירות, סתמיות כמשמעותיות, עם מינימום של שאלה אחת ושתי קביעות נחרצות בכל עמוד וליצור ספר שנותן תחושה שהוא מתגלגל בקצב הזריז ביותר שהוא יכול. הוא רץ במהירות, מתפזר לכל עבר ומספק את אווירת "חוכמת הבייגלה", רק עם מוצר סופי הרבה פחות מוצלח.

יכול מאוד להיות שפספסתי פה משהו. בסופו של דבר המהדורה הראשונה של הספר אזלה מייד. זה אומר שבין אלה שקראו, אני כנראה בקבוצת מיעוט. זה עדיין לא אומר שאני יכול להעיד שאהבתי ולו פרומיל ממקבץ השליפות הנוירוטי הזה, שהזכיר לי יותר את מטווח המא"ג המפורסם מ"ואלס עם באשיר" (העיקר לרסס ולרסס). בספר נכתב: "כשקיימת ידיעה, לא יכולה להיות הפתעה. במלים אחרות – כשאין ספק, אין הפתעה. גם כשיש ספק – אין הפתעה". אם המליצו לכם לקרוא את "לבלוע את אלוהים", קחו בחשבון שהרבה אנשים נהנו, כך שייתכן שגם אתם מאוד תאהבו אותו, ללא ספק. רק אל תופתעו אם לא.