נושאים חמים

שקט, קוראים

ב”רעש” מתיימר יעקב בורק ללמד אותנו, אבל גם מבקש שנתעלם ממה שהוא אומר. רומי מיקולינסקי פרדוקסלית

גם אם תבחרו שלא לקרוא את "רעש: קווים לדמותה של הפרעה תרבותית" מאת יעקב בורק, שווה לכם להפנים את המסר העיקרי שלו: "הכל רעש". בורק מעדכן את המשפט המפורסם של הפילוסוף תאלס ממילטוס "הכל מים" ומציע גרסה עכשווית למהות העולם, 2500 שנה אחרי תאלס. לפי בורק: התופעה היא המהות והיא רועשת. "רעש" הוא ספרו השני של בורק, מהנדס ואיש עסקים, ממקימי קרן ההון סיכון "אוורגרין". קדם לו "האם שימפנזים חושבים על פרישה" שהציע גישה פילוסופית-פסיכולוגית ומחוץ-לקופסה לחשיבה על הקשר בין אושר ועושר. כמו קודמו, גם "רעש" מלא במשפטים וציטוטים שעתידים לככב במצגות של אנשי שיווק ופרסום. אבל "רעש" מציע לנו משהו מעבר לסלוגנים קליטים ומשפטים שנראים טוב במצגות פאוור פוינט.

בורק מבקש לשכך את נוכחות הרעש בחיינו או לפחות להקל על כאבם של הסובלים ממנה (כולנו). למטרה זו הוא ייצר מספר "חוקי רעש", זיהה "מגברים", טבע מונח כמו "פרופיל רעש אישי" ואף מציע "משככים" – עשרה טיפים שיעזרו לנו לשפר (ולהשקיט) את חיינו . בורק נותן שמות לתופעות שעד היום לקחנו כמובנות מאליהן וממליץ בחום ללכת נגד ההתניה לאגור מידע. בשפה בהירה ובסגנון נמרץ וקולח הוא שוחה נגד הזרם ומציג דרכים לא שגרתיות לטפל בים המידע בלי לטבוע.

כמה רעש

ספר עיון נגיש וקריא, אינטליגנטי ומעניין, מפתיע ולעיתים אף משעשע. אבל בבסיסו של "רעש" עומד פרדוקס: הוא מלא ברעשים. באופן בלתי נמנע הספר תורם ואף מגביר את הבעיה שהוא מאתר ומתיימר לפתור, את בעיית הרעש הבלתי פוסק. כמו בחיים – כך גם בספר – יש תחושת הצפה. עבורו כל דבר הוא רעש – המציאות מלאת רעשים - והדרך היחידה להתגונן בפניהם היא לשים פילטר ולסנן אותם. "צריכת מידע כפייתית" היא רק ביטוי אחד לרעש שאנחנו חיים בו ולכן חשוב להבדיל בין מידע לידע ואין פלא שהספר מסתיים בהמלצה לדעת ממה להתעלם, למה לא להקשיב: "חכמה היא ויתור על משהו שלמדנו בכל יום. ובוויתור טמון שקט גדול" (180). אבל בדרך לשקט יש, כאמור, הרבה רעש. הספר מכיל כמויות אדירות של מידע, נתונים, אנקדוטות, סיפורים, ציטוטים, מחקרים – ומשום כך מייצר לא מעט רעש בעצמו.

קל להסכים עם אמירה כמו "החשיבה המסורתית גורסת כי עודף מידע תמיד עדיף על מחסור בו" (225). אנשים תמיד (לרוב) יעדיפו לדעת בפני מה הם עומדים בכדי להתמודד עם בעיות ומצבים בצורה מושכלת. התובנה הזאת גם עומדת בבסיס חוקי הרעש שמזהה בורק: "עודף מידע רועש יותר מחוסר מידע, משום שלמידע יש מחיר – הרעש" (150). לא רק שאנחנו חיים באקווריום של רעש, אנחנו כלואים במציאות שמעודדת אותנו לצרוך (ולייצר) עוד ועוד רעשים. אנשים שבודקים עשרות פעמים ביום את מצב תיק ההשקעות שלהם, שמעיינים ללא סוף בתוצאות בדיקות הדם שלהם, שמכורים לחדשות, למיילים, לסמסים או לפלאפונים יכולים להרגיש קצת פחות רע עם עצמם - בורק מביא תיאוריות ותוצאות מחקרים על כך שהמערכת השכלית מעודדת אותנו לצרוך עוד פרטים ובעצם "מתגמלת" את האינפומניה שלנו.

בורק מנסה ללעוס עבורנו "את העיקר בנסיון לשמור על מראה היער ולוותר על חלק מהעצים הצומחים שם לרוב" (252). למרות הסיפורים המעניינים, הנתונים המפתיעים ועדכנותו הרבה של הספר (הוא רוכב על הגל של משבר שוק ההון, מתייחס בחלקו האחרון לתגובות למשבר הכלכלי וממליץ להמנע מלהקשיב לכל מיני מומחים) נשארתי עם כמה שאלות בסוף הקריאה; למשל, האם כל דבר הוא בחזקת רעש? איך משככים רעשים בלי להיהפך אטומים, שלא לאמר רובוטים, אם "הצגת המקרה הפרטי של יחיד היא בבחינת רעש לכל מי שמנסה להסיק מסיפורו של היחיד על המציאות המורכבת של חיינו" (188)? והאם כללים 6 ו-7 לשיפור פרופיל הרעש האישי סותרים זה את זה? בשני כללים אלו הוא מציע למידת סטטיסטיקה (טיפ 6) והסתמכות על אקראיות (א-לה נסים ניקולס טאלב – טיפ 7) כטכניקות לשיכוך רעשים. בין אם מוחי רווי אינפורמציה או סתם בהלם, נראה לי ששתי הגישות הופכיות זו לזו – אני עדיין מתקשה התגבר על "מגבר הבורות הסטטיסטית" (כלל 6) למרות שאני בהחלט מכירה בכך שאיני יכולה "להקיף את החוקיות שמניעה את העולם סביבי" (כלל 7). מצד שני, אם הכל זה רעש, אולי פשוט אפשר ללחוץ על "מיוט", גם אם זה רק לזמן קצר.

"רעש: קווים לדמותה של הפרעה תרבותית", יעקב בורק // כנרת זמורה ביתן

גילוי נאות- בשנה האחרונה השתתפתי בתכנית "עמיתי המחקר" של קרן אוורגרין. את יעקב בורק פגשתי רק פעם אחת, ברחוב, עושה ג'וגינג.