"על גג העולם" של אמיר בן דוד

דגי הקרפיון פלטו סילונים של בועות אוויר קטנטנות ושחו בייאוש בין שתי דופנות האמבטיה, נחבטו בדופן אחת ואז שחו אל הדופן השנייה, בתקווה שאולי הפעם יגלו שם תעלה נסתרת שתוביל אותם אל החירות. אנחנו כרענו על ברכינו על שטיחון הפלסטיק, פוררנו לחם יבש אל תוך המים הקרים שצפו בהם גושי קרח גדולים, ועקבנו אחרי הדגים האומללים שהתנפלו על כל פירור.

אז מה אתה אומר, ליאון? כבר הגיע הזמן שנלך למטבח ונעזור לאמא לתפור לדגים כובע קטן מגזר, כדי שיהיו חגיגיים למחר? - ככה בדיוק שאלת אותי, כמו מדי שנה, וכרגיל הצלחת להצחיק אותי.

אמא שנאה את עבודות המטבח ונמנעה מהן ככל שיכלה. כשהיינו ילדים קינאתי בחברים מהשכונה שבבתיהם עמדו תמיד סירים ובתוכם תבשילים מעוררי תיאבון. היום אני מבין, רונה. זה לא היה בשביל אמא, לעמוד על הרגליים שעות בסינר מטונף מעל הכיריים, לבחוש ולטעום ולתבל. לא בשביל הסבלנות שלי, כמו שהיא הייתה נוהגת להעיד על עצמה בכל הזדמנות.

כשהיינו ממתינים בתור במכולת והשכנות היו מחליפות רצפטים ופטנטים או מתארות את הקציצות הנפלאות שמחכות להן במטבח, אמא מעולם לא התערבה בשיחה וגם לא התאמצה להסתיר את חוסר העניין שלה. אבל את הגפילטע פיש של פסח היא בישלה בעצמה. היא ידעה כמה זה חשוב לאבא ורצתה לשמח אותו.

אבא אהב לומר שמסורת זה נסורת. שאריות שהנגר צריך לטאטא מהרצפה אחרי שהוא גומר לעבוד. שבת לא שמרנו, על כשרות לא הקפדנו, ביום כיפור לא צמנו, אבל בליל הסדר הוגש לשולחן המשפחתי גפילטע פיש מעשה בית, שבושל בדיוק לפי המתכון המיוחד של סבתא.

כבר שבעה דורות לפחות שמשפחת קמינסקי אוכלת בפסח את הדג הזה, היה אבא אומר. בדיוק ככה. בלי שינויים ובלי תוספות. כמו פעם.

הוא היה טועם את הגפילטע פיש כשעל פניו הבעת עונג. טובל מצה בציר דגים רוטט ובמעט חריין אדום וחריף ואומר א-מחייה, ולרגע קצר הייתה נחשפת שכבת בגדים נוספת, שהוסתרה היטב מתחת לבגדי העבודה הכחולים של המוסך ומתחת למדי החאקי של הפלמ"ח. אתם מבינים את זה, ילדים, הוא היה דורש באוזנינו, כמי שממלא מצוות והגדת לבניך, בדיוק גפילטע פיש כזה הוגש על שולחן הסדר בבית של סבא שלכם ושל הסבא של הסבא שלכם במז'יבוז', ובכל בתי היהודים בעיירה אכלו את הדג בליל הסדר בדיוק ככה, כמו שאנחנו אוכלים היום. אתם מסוגלים להבין מה זה אומר?

ואנחנו, שידענו את התשובה, שתקנו וחיכינו שימשיך לנהל את הסדר כהלכתו. אני אגיד לכם מה זה אומר, ילדים, היה אבא ממשיך - זה אומר שאתם אוכלים עכשיו דג זהה לזה שהוגש בליל הסדר על שולחנו של הבעל שם טוב בכבודו ובעצמו! אתם יודעים שביתו של סבא עמד לא רחוק מבית המדרש של הבעל שם טוב? של הבעל שם טוב! הגפילטע פיש של מז'יבוז'. אחח, אבל על מה אני מדבר, הרי כל זה כבר לא אומר לכם שום דבר.

לקראת ליל הסדר הראשון אחרי התאונה, ליל הסדר הראשון בלעדייך ובלי אמא, בישר לי אבא שהוא לא מתכוון לוותר על המסורת המשפחתית, ולמרות האסון נאכל גם השנה את הגפילטע פיש המסורתי, כמו תמיד. יצאנו שנינו לשוק התורכי ליד כיכר פריז בעיר התחתית של חיפה, לדוכן הדגים של פנחסוב, הקליינט הקבוע של אבא במוסך, שהיה שומר לו לחג את הדגים הכי יפים בשוק.

יהושע קמינסקי... שככה יהיה לי טוב. כמה אני שמח לראות אותך, קידם פנחסוב את פנינו בהתרגשות. בחיי, על הבוקר, איך שקמתי, אמרתי לאשתי, פסח כבר קרוב, מעניין אם קמינסקי יגיע או לא. אתה יכול לשאול אותה.

הוא הסתובב לעבר החדרון האחורי וצעק, לובה, נכון שאלתי אותך בבוקר על קמינסקי? וכעבור רגע הציץ ראשה העטוף במטפחת של הגברת פנחסוב מהחלון הקטן של המטבחון. ומה אמרתי לך? אמרה הגברת בחיוך, אמרתי לך שהוא יבוא או לא אמרתי?
ולמה שלא אבוא? שאל אבא.
אתה יודע, אמר פנחסוב והנמיך את קולו, בכל זאת. אחרי כל מה שקרה. כמה זמן עבר מאז?
תשעה חודשים, אמר אבא בשקט ושאל, שמרת לי דגים טובים?
איזו שאלה, איזו שאלה, אמר פנחסוב, כמו תמיד. אתה מכיר אותי מאתמול, קמינסקי? בשבילך הכי טובים. אבל לפני זה, איך המרגש, תגיד לי?
סוחבים, אמר אבא, מיום ליום.

בטח, אמר פנחסוב, יום אסל ויום בסל, כמו שאומרים הבני-דודים. אין דרך אחרת. תשעה חודשים... אתה יודע מה היו אומרים אצלנו. הזמן הוא הרופא הכי טוב והמקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד. והילד, איך מתמודד?
הוא ניגב את ידיו בסינור הפלסטיק השמנוני והמוכתם שלו, הושיט יד דביקה וליטף את ראשי. אלון, נכון?
ליאון, תיקן אבא. הוא בסדר גמור. ילד חזק. מתכונן לבר מצווה.
ליאון, בטח, אמר פנחסוב. בר מצווה... כל הכבוד. ואת ההפטרה חתן הבר המצווה כבר יודע?
בערך, אמרתי. פחות או יותר.
באיזה שבוע כבודו עולה לתורה? שאל פנחסוב.
פרשת ואתחנן, אמרתי.
ואתחנן... אמר פנחסוב ועיניו הצטעפו, פרשה נהדרת. הפרשה של שמע ישראל. של בך בחר אדוני אלוהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים. כבוד מיוחד. מתאימה לך. בן של פלמ"חניק... כי יביאך אדוני אלוהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונ?ש?ל גויים רבים מפניך, החיתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפריזי והחיוי והיבוסי, שבעה גויים רבים ועצומים ממך ונתנם אדוני אלוהיך לפניך והיכיתם, החרם תחרים אותם, לא תכרות להם ברית ולא תחונם ולא תתחתן בם: בתך לא תיתן לבנו ובתו לא תיקח לבנך... איך ממשיכה הפרשה חתן הבר מצווה כבר יודע?
רק את ההפטרה אני יודע, אמרתי במבוכה.

נשמע, נשמע, אמר פנחסוב.
נחמו נחמו עמי, יאמר אלהיכם, דברו על לב ירושלים וקראו אליה, התחלתי לדקלם במבוכה ופנחסוב הצטרף אלי, כי מלאה צבאה, כי נרצה עוונה, כי לקחה מיד אדוני כפליים בכל חטאותיה...
השתתקנו יחד.

בשעה טובה, בשעה טובה, מלמל פנחסוב. שבת נחמו. עצב ושמחה ירדו לעולם כרוכים זה בעקבו של זה. כבר אני מביא לכם את הדגים. הכי טובים בשוק. קמינסקי, שלושה קרפיונים גדולים, כמו תמיד?
השנה שניים בינוניים, אמר אבא.
בטח, אמר פנחסוב, בטח, נכנס לחדרון הקטן מאחור וחזר עם שני קרפיונים בדלי פלסטיק קטן מלא עד מחציתו מים. הבוקר הגיעו, אמר. מכורסי. קרפיונים של מזרח הכינרת. לא תמצא טובים מהם. מילה שלי.

חזרנו הביתה ואבא השליך את שני הדגים האומללים לאמבטיה שאותה מילאנו מבעוד מועד. למחרת הוא דלה אותם משם, הניח על גיליון ישן של דבר שפרש על השיש במטבח, התלבט רגע, התעטף בסינר המיותם של אמא, ואז שלף את מחברת המתכונים מהארון.

את טקס הוצאתם להורג של הקרפיונים העדפתי לא לראות. כשהטקס הושלם קרא לי אבא להצטרף אליו. וכך, רונה, זכיתי לראות את אבא שלנו מבשל בפעם הראשונה בחיי.

במפתיע או לא, התוצאה הייתה טובה למדי. אני, על כל פנים, לא הרגשתי הבדל משמעותי בין הקציצות שאמא הייתה מכינה לאלה שיצאו תחת ידיו של אבא. ומאז, בכל שנה, הוא בישל את הדגים בעצמו. גאה במעשי ידיו אבל תמיד מזכיר שדגיה של אמא היו טובים משלו. מגע קסם היה לה, הוא היה אומר. מגע קסם. אינני יודע מה בדיוק עשתה. אותו מתכון, אותם דגים, אבל הטעם כל-כך שונה.

לפני ליל הסדר האחרון הוא הזעיק אותי אליו. לימדתי את איליאן להכין את הגפילטע פיש, הוא אמר בגאווה. עם היד המתה שלי כבר אין לי סיכוי לבשל. איליאן יחליף אותי. הוא יעשה עבודה טובה. אני סומך עליו. אבל אני רוצה, ליאון, שתלך איתו לשוק לבחור את הדגים.

איליאן ישב מולו, כשעל ברכיו מחברת ובה הסבריו של אבא. בעמוד הראשון הוא כתב באותיות גדולות Kar Pi Yon, והפך את הדג האפרורי לסוכן חשאי אסייתי, מומחה לאומנויות לחימה, שאצבעותיו מסוקסות וציפורניהן קשות כיהלום.
איליאן, אמר אבא. לטס צ'ק יו רייט אווריסינג גוד.
איליאן הזדקף בכיסאו כמו תלמיד צייתן.
יו קאט דה קרפיון טו סליייסס.
איליאן הנהן.
אנד פור דה מילוי יו קאט טו אוניונס, ביג אוניונס, יס? אנד יו יוז ספיישל פלאור פור פסח, קמח מצה... ריממבר, אונלי פלאוור פור פסח, יס? מצה פלאואר.
אונלי מצה פלאוור, אמר איליאן בצייתנות.
טוב, שטויות, אני ממילא אהיה לידו כשהוא יבשל, אמר אבא, אל תדאג. זה יצא בסדר. אבל ליאון, אני רוצה שתלך איתו לבחור את הדגים. ליתר ביטחון. הוא, ישר יראו עליו שהוא לא מבין כלום בקרפיונים. אני לא רוצה שימרחו אותו.
אין בעיה, אמרתי.
אתה יודע לבחור את הדג? שאל אבא.
אני לא הולך לקנות דגים חיים, אבא, אמרתי, תעשה לי טובה. זה לא בשבילי.
אז איך תקנה, אמר אבא, השתתק ואז אמר בשקט, טוב, תעשה מה שאתה רוצה. העיקר שלא יהיה להם צבע אפור כזה, כן? ותיגע עם האצבע מתחת לזימים של הדג. זה הכי חשוב.
אספתי את רוני מבית הספר ונסענו למעדנייה הגדולה שנפתחה לא מזמן לא רחוק מהסינמטק.
למה שלא נקנה גפילטע פיש מוכנים, שאל רוני בדרך, זה כל-כך יקר?
לא, עניתי, אבל חשוב לסבא שנכין לבד.
מה כל-כך חשוב בזה? הוא הקשה.

אתה מכיר את הסיפור של סבא, על המתכון של הקציצות שעובר מדור לדור במשפחה. חשוב לו שבליל הסדר נאכל גפילטע פיש לפי המתכון הזה, כמו שאכלו בבית שלו ובבית של האבא והסבא שלו. זה יפה, אתה לא חושב?
בסדר, אמר רוני בשקט, אבל זה בסך הכל קציצות, לא?
זה לא כל-כך משנה, רוניל'ה. אנחנו רוצים לשמח את סבא. זה העיקר.
איליאן יבוא עם סבא לסדר?
בטח, אמרתי, הוא חלק מהמשפחה עכשיו.
והוא לא ירצה להיות בליל הסדר עם המשפחה שלו?
איליאן שישב מאחור והבין שמדברים עליו חייך.
מתוק שלי, אמרתי, איליאן לא יהודי. הוא לא חוגג את ליל הסדר.
אה, אמר רוני, נכון. איזה טיפש אני. ברור שהפיליפינים לא יצאו ממצרים.

שתי מוכרות ששערן הארוך אסוף עמדו מאחורי דוכן הדגים ופטפטו בעליזות ברוסית. ביקשתי שני קרפיונים גדולים וטריים.
יש קרפיון טובים מאוד, אמרה אחת מהן, היום הגיע. דגים נהדרים. לגפילטע פיש כן? היא פנתה לחדר האחורי וחזרה עם שני דגים גדולים, עטופים בניילון.
לטחון לך? היא שאלה.
לא, אמרתי.
כשהיא הניחה את הדגים על המשקל גיליתי שאיליאן ורוני לא עומדים מאחורי. מצאתי אותם מול ארונית גדולה מלאה מוצרים מהמזרח הרחוק. איליאן נראה נרגש.
תראה, אבא, אמר רוני, איליאן מצא פה כל מיני דברים מהפיליפינים. הוא מסביר לי עליהם.

בבית של אבא ניגש איליאן לבישול הדגים בכובד ראש של מי שהוטלה עליו משימת קודש. הנאומים של אבא על הבעל שם טוב, הקדוש הגדול, הצדיק, מייסד החסידות, עשו את שלהם. איליאן אולי לא ירד לעומק ערכן הדתי של הקציצות האפורות, אבל הבין שמדובר בעניין בעל חשיבות עליונה ליהודים והתנהג בהתאם. תחת עינו הפקוחה של אבא הוא חתך את הדגים בזהירות, כמו מנתח קפדן, מותיר שכבה דקיקה של בשר סביב עור הדג, טחן את בשר הדגים פעמיים, מוודא שהמחית אחידה ובלי גושים, עירבב את הדגים הטחונים עם בצל קצוץ, קמח מצה וביצים, הוסיף סוכר ומלח ופלפל שחור לפי הנחיותיו של אבא, הניח את התערובת במקרר, הרתיח מים בסיר גדול ובישל חמישה גזרים קלופים, שני בצלים שלמים וסלרי, לש את התערובת שהצטננה בינתיים במקרר ומילא בה בזהירות את עור הדג, הכין כמה קציצות נוספות, ואת הדגים הממולאים והקציצות הכניס אל המים הרותחים בסיר לאחר ששלה מתוכם את הירקות המבושלים.

אחרי שבישל את הדגים הממולאים והקציצות במשך שעה וחצי על אש נמוכה הוא העביר אותן לתבנית שטוחה, הניח אותן להתקרר כמה שעות על השיש, ואז הכניס הכל למקרר, ובמים שנותרו מבישול הדגים הממולאים הוא בישל את ראשי הדגים, כדי להכין את הציר.

אבא רטט מאושר. הדגים עלו על כל הציפיות.

נודה לאיליאן, המלאך שלי, שטרח והכין לכולנו גפילטע פיש כדי שנוכל לחגוג את ליל הסדר כהלכתו, אמר אבא כשישבנו סביב שולחן החג, ואיליאן, שישב לימינו, חייך בגאווה. תאכלו, תאכלו, אמר אבא, בדקתי את הקציצות קודם. אין ממה לחשוש. בדיוק כמו של סבתא. בדיוק כמו של אמא. הדגים הממולאים המפורסמים של מז'יבוז'. הגפילטע פיש של הבעל שם טוב.