קראו את הפרק הראשון של "אביר 21"

סיפורו של רב פקד אלי אברם ויחידת המסתערבים של משמר הגבול ביהודה ושומרון. מתוך "אביר 21" מאת משה גבעתי

27/04/2009

פתח דבר

את אלי אברם, שהקים את יחידת המסתערבים של מג"ב איו"ש ופיקד עליה, פגשתי לראשונה באפריל 1992. נשלחתי אז, במסגרת שירות מילואים, לבדוק את הכשירות המבצעית של יחידות המסתערבים של צה"ל ושל מג"ב ביהודה ושומרון וברצועת עזה. כאשר הגעתי למפקדת היחידה, שהייתה ממוקמת בבסיס מג"ב ברמאללה, קיבל אלי את פני בחיוך ביישני. היה ניגוד בין גופו המוצק לדיבורו השקט, ובין התספורת הצבאית הקצוצה לפני הילד שלו. על שולחנו ניצבה תמונתם של אשתו ענת ובנו רועי, שנולד חודש קודם לכן.

במשך יומיים רצופים סקר בפני את מבנה היחידה ואת הבעיות שעימן התמודד. לאחר מכן סיירנו באזור ופגשנו את אנשיו שפעלו בגזרת ג'נין. על אף הפעילות האינטנסיבית של יחידה לא איבד לרגע את שלוותו, ולא שמעתי אותו מרים את קולו אפילו פעם אחת. בשקט נפשי, המאפיין את הלוחמים והמפקדים ביחידות מיוחדות ניהל את יחידתו, שמנתה אז כחמישים לוחמים.

חרף הקשיים הצליחו לוחמי היחידה, שפעלו בנחישות ותוך סיכון חייהם, ללכוד או לחסל את המחבלים המבוקשים ביותר בגזרת ג'נין – הישגים שכל יחידה מובחרת היתה מתגאה בהם. כאשר ביקרנו אצל לוחמי היחידה שהיו מוצבים בג'נין, כדי לעמוד על כשירותם, הציג לי אלי תוכנית מבצע ללכידת חוליית מחבלים חמושה, שהטילה את ח?תתה על תושבי העיר, ואף פגעה בכמה חיילי צה"ל מן המארב. תמונותיהם של המבוקשים היו תלויות על לוח התדריכים לצד מרשמי הבתים שבהם נהגו להסתתר מדי פעם. בדקתי את ציודם של הלוחמים ובחנתי את בקיאותם במשימות. הם נמצאו כשירים בצורה מרשימה.

למרבה הצער, מצא אלי את מותו ב-26 באוגוסט 1992 בלחימה מול מבוקשים אלה.

ביוני 1998 פנו אלי חברי העמותה להנצחת זכרו בבקשה שאכתוב ספר על חייו ופועלו. לאחר התלבטות קיבלתי על עצמי את המשימה הזאת, ובשלהי 1999 התחלתי במלאכת התחקיר והכתיבה. למעלה משנתיים ארכה המלאכה המפרכת. במהלכה ראיינתי למעלה מארבעים מפקדים, לוחמים, חברים ובני משפחה, ועיינתי באלפי מסמכים, בכלל זה יומני מבצעים, סיכומי אירוע, חוברות מידע, מכתבים וקטעי עיתונות. תקוותי היא, שספר זה יסייע בהעמקת הידע של לוחמי מג"ב וצה"ל בכל הקשור ללחימה בטרור, יהווה נדבך חשוב במורשת היחידה וינציח את זכרו של אלי אברם.

על אף שהשקעתי מאמצים רבים כדי לבדוק את הפרטים וללמוד את תהליכי הקמת היחידה והתפתחותה, לא מן הנמנע שנשמטו פרטים, או שלא דייקתי בתיאור האירועים. חלק גדול מהאירועים המוזכרים בספר מקורם בעדויות בעל-פה, שמסרו הלוחמים והמפקדים, וסביר להניח, כי בשל הזמן הרב שחלף, כמה מהפרטים אינם מדויקים. אירועים רבים לא הוזכרו כלל, חלקם תוארו רק באופן חלקי מסיבות של ביטחון שדה. בשל מגבלות שונות לא ניתן היה להזכיר את כל המפקדים והלוחמים, שלקחו חלק בפעילות. כמה מהם עדיין משרתים ביחידה וממשיכים לפעול בנחישות ותוך סיכון חיים מתמיד.

המחקר וכתיבת הספר לוו בעצה טובה ובהערות בונות של חברי העמותה להנצחת זכרו של אלי אברם, בני משפחתו ומפקדים במג"ב, שאף קראו את כתב-היד בעיון. על הוצאת הספר שקדו אביטל רגב-שושני, שערכה בקפידה את כתב-היד, רוני גריפית, שעיצב את העטיפה, מיקי שנהר וליאורה כהן, שעמלו בסבלנות אין קץ על פענוח הקלטת העדויות והדפסתן. לכולם מסורים שלמי תודה מעומק הלב.

תודתי הגדולה ביותר נתונה לזהבית רעייתי, שקיבלה בסבלנות ובהבנה את הימים והלילות הארוכים, שבהם הייתי שקוע בעבודתי, ועודדה אותי רבות במלאכת הכתיבה.

הפריצה לבית המחבלים

ביום ג', 25 באוגוסט 1992, בשעות הבוקר, הגיע פקד אלי אברם, מפקד יחידת המסתערבים (ימ"ס) של מג"ב באזור יהודה ושומרון, לביקור שגרתי אצל אנשיו בג'נין. לוחמי מחלקה 1 בפיקודו של מפקח ניסים, ולוחמי מחלקה 2 בפיקוד מפקח ונונו, לוחמים עתירי ניסיון מבצעי, היו ממוקמים במפקדת חטמ"ר (חטיבה מרחבית) מנשה, ששכנה בבניין הענקי של משטרת ג'נין. אנשיו של ניסים היו באותה עת בהמתנה דרוכה במסגרת מבצע ללכידתם של שני מבוקשים מחוליית 'הפנתר השחור' בג'נין, מבצע שהתנהל מזה שלושה שבועות. אנשיו של ונונו היו בעיצומה של פעילות באזור העיירה ק?ב??ט?י?ה בניסיון ללכוד את ראש חוליות 'הפנתר השחור' באזור ג'נין, אחמד עווד עלי כמיל, שהיה מבוקש מזה שנה וחצי. כמו בכל ביקוריו, התעניין אלי לשלום לוחמיו, בדק את ניקיון מגוריהם ואת ציודם, ושמע דיווח על פעילותם המבצעית בגזרת החטמ"ר, שבה היתה פעילות חבלנית עויינת רבה.

לפני הצהריים עסק אלי במשך כמה שעות בתכנון מבצע חדש ללכידתו של המבוקש אחמד עווד עלי כמיל, שבו עשה שימוש במידע עדכני שהתקבל מהשב"כ. לפני כל מבצע בגזרת איו"ש נהג מפקד היחידה להציג את התוכנית, כדי לקבל את אישורם של מפקד החטיבה המרחבית, קצין המבצעים המיוחדים (קמ"ם) החטיבתי וקציני המטה האג"מי. הפעם, בשל היעדרו של מח"ט מנשה, אל"ם אמל אסד, שהתאבל בביתו על אביו שנהרג בתאונה, היה אמור אלי להציג את המבצע לסמח"ט, סא"ל איתן עוזרי. יום קודם לכן נשלח אחד הלוחמים ממחלקה 1, סמ"ר אורן, לבסיסה של יחידת 'דובדבן', כדי להביא משם בהשאלה אפודי מגן קרמיים, קסדות מיגון חדישות, רימונים וטילים נ"ט 'זרזיר', שהוקצו במיוחד למבצע.

רכונים על מפות ותצלומי אוויר של ק?ב??ט?י?ה ישבו אלי ו?ונונו במגורי הלוחמים במשך כמה שעות ובדקו את דרכי הגישה אל הבית, שאליו היה צפוי המבוקש להגיע באחד הלילות הבאים. לאחר שגיבשו תוכנית מבצעית, שירטט אלי מרשם קרב על תצלום האוויר, כתב עיקרי פקודת מבצע והצמידם אל לוח תדריכים קטן. בשעות אחר-הצהריים נכנסו השניים למשרדו של הסמח"ט כדי להציג בפניו את פרטי המבצע ולקבל את אישורו לתוכנית. בחדר נכחו באותה השעה גם הקמ"ם האוגדתי, סא"ל אבי סיוון והקמ"ם החטיבתי, רס"ן חסון.

בשעה שעסקו בשלבים הסופיים של אישור התוכנית, נכנסו למשרד מפקד אוגדת איו"ש, תא"ל משה ("בוגי") יעלון, והמפקד החדש של 'דובדבן', רס"ן רם, לימים מפקד שייטת 13. יעלון התיישב ליד הסמח"ט והקשיב לדברים שנאמרו. לאחר כמה דקות שאל את הסמח"ט באיזה פעילויות נוספות עוסקת הימ"ס. עוזרי פרס לפניו את מגוון הפעילויות, שמהן עלה, כי הימ"ס היתה פעילה במוקדים העיקריים של הפעילות החבלנית העויינת (פח"ע) בגזרת ג'נין. יעלון שאל מהי הפעילות המתוכננת ליחידת 'דובדבן', והסמח"ט ענה, כי לעת עתה אין לה פעילות מתוכננת בגזרת החטיבה. "אם כך, את המבצע הזה אתה מעביר ל'דובדבן'," הורה יעלון בקולו השקט. אלי שמע את דברי יעלון ולא הגיב. מראה פניו לא הסגיר את תחושתו. ונונו, שישב לידו, הביט בו בהשתאות, בעט ברגלו מתחת לשולחן ולחש לו בזעם עצור:"אלי! מה קורה כאן?". אלי כתב לו פתק בתשובה: "זה מאוחר מדי. הוא כבר החליט."

בתום הפגישה יצא אלי ממשרד הסמח"ט כשפניו כעוסות. רם מיהר אחריו ואמר לו: "אלי, הבוקר נפגשתי עם 'בוגי' וביקשתי ממנו שהיחידה תקבל אחריות על מבצע לכידתו של אחמד עווד, ו'בוגי' הסכים. בבקשה אל תכעס ואל תיקח את זה באופן אישי. הדבר חשוב מאוד לשיקום המורל ביחידה."

זו לא היתה פגישתם הראשונה של רם ואלי. רם, שמונה למפקד 'דובדבן' כשבועיים קודם לכן, לאחר עזיבתו של המפקד הקודם, סא"ל עמוס גולן, הגיע לתפקיד משייטת 13 באופן לא צפוי, ולא ידע הרבה על אופי התפקיד. במסגרת כניסתו לתפקידו הוא נפגש עם אלי, ולמד ממנו רבות על הגזרה ועל אופי הפעילות של יחידות המסתערבים. למרות דבריו של רם, יצא אלי פגוע מאוד מהפגישה.

ונונו סיפר בהתרגשות על אותו אירוע:
בתום הפגישה עמדנו למטה בחצר ושוחחנו עם אבי סיוון, הקמ"ם. למרות שאלי היה במצב רוח מריר ומאוכזב הוא דיבר בבדיחות הדעת, במין כזאת ציניות. זה לא היה אלי שהכרתי עד אותו היום. בעבודה הוא מעולם לא נהג להתבדח. יותר מאוחר, בערב, לפני שנפרדנו הוא אמר לי, שנמאס לו ושהוא מתכוון לדבר עם מפקד המרחב, ז'ק דדון, על זה שלקחו לו את העבודה בקבטיה. "אני נוסע הביתה ולוקח כמה ימי חופש, כי הבטחתי לאשתי. תטפלו טוב באנשים," הוא אמר לי. אחר-כך הוא ביקש לאסוף את המחלקות לשיחה.

ראשית הוא שוחח עם לוחמי מחלקה 1, שחלקם היו אמורים לצאת לתצפית על בית בשכונה המזרחית של ג'נין. אל הבית הזה היו צפויים להגיע שני מחבלים מבוקשים מחוליית 'הפנתר השחור', שאחריהם ניהלו ניסים ואנשיו מרדף בחודשים האחרונים. לאחר מכן הוא שוחח עם לוחמי מחלקה 2, שהיו אמורים לצאת לתצפית על בית בכ??פ?ר ר?ע?י, שגם עליו הצטברו ידיעות, כי מגיעים אליו לעיתים בלילות מבוקשי פח"ע. בשיחות חזר אלי והדגיש את הצורך בנחישות ובדבקות במשימה, אך תוך הקפדה על אי לקיחת סיכונים מיותרים בלחימה.

ב-19:30, לאחר שקיים במקום ישיבת מטה קצרה בהשתתפות קציני היחידה, רס"ר היחידה, רס"ר "בנג'ו" ומזכירת היחידה, רס"ר שפרירה סטריקובסקי, יצאו אלי בג'יפ שלו ו"בנג'ו" ושפרירה בג'יפ שני בדרכם חזרה לבתיהם שבירושלים דרך צומת מגידו. בביתו המתינו לו בכליון עיניים אשתו ענת ובנו רועי. למחרת בבוקר היו אמורות אמו בתיה, ואחותו ענת, להגיע לביקור בירושלים. אלי הבטיח להן יום כיף.

לאחר כמה דקות נסיעה הודיע להם אלי בקשר: "כאן 'אביר 21' תמשיכו בלעדיי, אני חייב לחזור לג'נין, סוף." הוא שב למפקדת החטמ"ר, כדי להיפגש עם רכז השב"כ של נפת ג'נין, "ניר", במטרה לבקש ממנו שישפיע על מפקד האוגדה, שלא להעביר את המבצע בקבטיה ל'דובדבן'. בשיחתם במשרדי השב"כ אמר "ניר" לאלי, שאין על מה להצטער, שכן המידע שהתקבל לגבי המבוקש אחמד עווד עלי כמיל אינו מוצק דיו וכי הסיכויים שהוא יגיע לבית המדובר קלושים. עוד אמר "ניר", כי לו? המידע היה אמין מאוד, לא היה מסכים בשום פנים ואופן, שיחידה אחרת מלבד הימ"ס תצא למבצע. מזה כמה חודשים דרש השב"כ באופן מפורש, שרק הימ"ס יעסוק ביירוט המבוקשים בגזרת ג'נין.

לימים נזכר "ניר":
בימ"ס, היה שילוב נדיר של מפקד מבריק ויסודי, שתחתיו פעלו קצינים מנוסים ואמיצים כמו: ניסים, ונונו, ג' וחגי, שהיו לוחמים מהשורה הראשונה. עם ישראל צריך לנשק להם את ידיהם על הישגיהם בחיסול המבוקשים.

בשיחתם אמר "ניר" לאלי, שדווקא לכוח של ניסים יש סיכוי להיתקל באותו הלילה במחבלים. "ניר" שעמד כבר לצאת לביתו כאשר הגיע אלי למשרדו, אסף את חפציו ויצא מהמשרד לעבר מגרש החניה. אלי ליווה אותו. השניים צעדו במסדרונות הארוכים של מצודת הבטון האפורה והקודרת, שנבנתה על-ידי הבריטים בתקופת המרד הערבי בשנים 1936-1939, והמשיכו לשוחח על עניינים הקשורים לפעילות המבצעית שבה עסקה היחידה. הם היו שקועים כל-כך בשיחה עד שלא שמו לב לכך שחלפו כבר למעלה משעתיים.

בסביבות השעה 22:30 חלף במסדרון ניסים, שגילה להפתעתו, כי אלי נמצא שם אף כי נפרד ממנו סמוך לשעה 19:30. בחיוך מבויש הוא העיר למפקדו על כך שטרם נסע לביתו. אלי הסכים עימו, נפרד לשלום מ"ניר" וביקש מניסים ללוותו לרכבו. בדרך התעניין אלי האם יש משהו חדש בקשר לבית שבשכונה המזרחית של ג'נין, שעליו החלו לצפות באותה השעה לוחמי מחלקתו. ניסים דיווח לו, כי במהלך הלילה מתוכננת להתבצע החלפת כוחות בשטח. התצפית הנסתרת של אנשיו תוחלף בתצפית של כוח מסיירת צנחנים, שתמשיך לצפות בהסתר על הבית גם במהלך שעות היום.

"אל תעז להיכנס לבית, אם יירו ממנו," הורה אלי לניסים במבט חמו?ר סבר. לשאלתו של ניסים מדוע לא להיכנס וללכוד את המחבלים השיב אלי: "תגיד, אתה רוצה שייהרג לך לוחם?" ניסים, השיב לו ביבושת:"אתה צודק," אבל בליבו פנימה התקשה לקבל את הגישה הזאת. למרות שהוא ידע, כי לאחר שנהרגו מפקח ערן סובלמן, קצין מהיחידה ללוחמה בטרור של מג"ב (הימ"ם), בליל 25/24 במאי 1992 בשכונת סברא שבעזה, וסמל דורון דרזי, לוחם מיחידת המסתערבים 'שמשון', במבצע בח'אן יונס בליל 2/1 באוגוסט, הוחלט בצה"ל להפעיל תרגולת מבצעית שונה. על-פי התרגולת הזאת כיתר הצבא את הבית וניסה לשכנע את המחבלים המכותרים, באמצעות רמקולים, להניח את נשקם ולהיכנע, ולא – ייהרס הבית על יושביו באמצעות שימוש ברימונים, בטילים נ"ט ובחומרי נפץ.

כשהגיעו לג'יפ הציג אלי לניסים בגאווה זרקור מיוחד שרכש עבור היחידה. כדרכו, לא פסח על אף פרט טכני. בשעה 23:20 התקרב אליהם סמ"ר אורן, סמל המחלקה של ניסים, ושאל האם אפשר להפריע להם. תחושת הבטן של ניסים היתה, שאורן רוצה לדווח על כך שהתצפית מזהה את המחבלים המבוקשים בבית, ואמר לו בקשיחות: "לא. תישאר בצד!" הוא לא רצה שאלי ישמע על כך, משום שידע כי יעדיף להצטרף אליו במקום לנסוע לביתו. אורן נשאר בצד והאזין למכשיר הקשר שהחזיק בידו.

"'אביר 215' כאן 'אביר 218', קבל אינדיקציה! קבל אינדיקציה!" שמע אורן במכשיר הקשר את קולו הנרגש של מפקד התצפית. הוא השיב לו בלחש שימתין, אך זה המשיך לדווח, כי על גג הבית נדלק אור וכי דרך החלונות שבחזית הבית נצפית בו תנועה ערה של אנשים. כמו כן דיווח, כי בסמוך לבית נצפתה מכונית שהיבהבה עם אורותיה בצורה מעוררת חשד וכי החלה לנסוע לאחר מכן לעבר מרכז העיר. בחזית הבית נראו שלוש דמויות שסרקו את השטח שבקרבת הבית. אורן הורה לו להמתין וניגש שוב לניסים ואמר לו: "סליחה שאני מפריע אבל התקבלה אינדיקציה על הבית."

לניסים, ששמע את דיווחו של אורן, היה ברור באותו הרגע שהמבוקשים נמצאים בבית. בעודו מעכל את הידיעה פנה אליו אלי ואמר בפסקנות האופיינית לו: "אני בא איתך." ניסים ביקש להניאו מכך:"אלי, סע הביתה. זה עלול להימשך כל הלילה. אין מה למהר. אני יכול לחכות עד לבוקר. ענת מחכה לך בבית. סע הביתה." הוא לא המתין לתשובה, עזב את המקום ומיהר לחדרו שבצידו השני של הבניין כדי לקחת את ציוד הלחימה שלו.

ניסים היה משוכנע שאלי התרצה ונסע לביתו. כשיצא לאחר כמה דקות לחניון של כלי הרכב האזרחיים, בעלי לוחיות הרישוי של השטחים, ששימשו את היחידה לפעילות מסתערבת, ראה להפתעתו את אלי עומד ליד הג'יפ שלו ועוטה על גופו אפוד מגן לבן מסוג קוולר ומכין לפעולה את רובה הסער שלו מסוג אם-16. ניסים מיהר לרכבו יחד עם סמל ברנשטיין, לוחם ממחלקתו, עם נהג ולוחם מלווה נוסף וארבעתם דהרו ברחובות ג'נין בדרכם לשכונה המזרחית. המצוד על שני חברי חוליית 'הפנתר השחור' של ארגון ה'פתח' באזור ג'נין הגיע לשיאו.

שני המחבלים היו: איברהים סעיד איברהים זריקי, סגן מפקד חוליית 'הפנתר השחור', יליד 1971, ואיברהים סלמן סלים ג'למנה ("פורקוע"), יליד 1974. זריקי היה מבוקש בחשד לרצח מאבטח מ?כלית דלק ישראלית, ליאור סרליקר, שנורה מטווח קצר בתחנת הדלק של ג'נין בפברואר אותה שנה. כמו כן הוא נחשד במעורבות במספר רב של מקרי ירי לעבר חיילי צה"ל ובאלימות נגד תושבים ערבים שבהם חשד, כי הם משתפים פעולה עם שלטונות ישראל. "פורקוע" היה חשוד במעורבות בכמה מקרי ירי נגד חיילי צה"ל וברצח של חשודים בשיתוף-פעולה.

המידע, שאת הבית בן שתי הקומות, שסומן על תצלומי האוויר כבית מספר 211, נוהגים לפקוד בלילות שני המבוקשים כדי ללון על גגו, נמסר על-ידי השב"כ כשלושה שבועות קודם לכן. נמסר, כי שני המחבלים נוהגים להגיע אל הבית בין השעות 23:00-24:00. במפקדת חטמ"ר מנשה היה ידוע זה זמן רב, שהמבוקשים החמושים יוצאים מדי פעם מהבית כדי לירות על כלי רכב ישראליים, שנעו על הכביש המוביל להתנחלויות גנים וכדים.

החל מקבלת המידע החלו אנשי מחלקה 1 לערוך תצפיות ליליות רצופות על הבית. בלילה הראשון יצאו אלי, ניסים ושלושה לוחמים נוספים והתגנבו בדרכים עקלקלות, דרך חצרות הבתים, סמטאות צרות, שטחים חקלאיים ושדות בור, עד שהגיעו לקרבת הבית. הם איתרו נקודת תצפית ששלטה על הבית ושהו במקום כמה שעות, צופים בדריכות אל הבית כדי לקבל אישור לכך שהמבוקשים נמצאים בו. כבר בערב הראשון הם הבחינו שהבית חשוך ורק אור כחול קלוש בקע מחלונותיו, רמז שמישהו צופה שם בטלוויזיה. לימים התברר, כי המבוקשים העבירו את הזמן במשחקי מחשב. מדי פעם יצאה אשה מבוגרת את הדלת הראשית החוצה, הביטה בחשדנות מסביבה ולאחר כמה דקות נכנסה בחזרה. לא היה בכך שום דבר חריג, אך חושיהם המחודדים של הלוחמים ותחושותיהם הפנימיות אמרו להם, שמבוקשים נמצאים בתוך הבית. בלילה שלאחר מכן היה הבית חשוך לגמרי ולא ניכרה בו שום פעילות. למרות זאת יצאו לוחמי היחידה מדי לילה והתמקמו לתצפית סמויה על הבית, מייחלים לרגע שבו יזוהו המבוקשים על גגו כפי שמסר השב"כ ואזי יתחיל להתנהל המבצע ללכידתם.

בהתאם לתכנון המוקדם, שאושר על-ידי מפקד חטמ"ר מנשה, אל"ם אמל אסד, היה על כוח התצפית, שמנה ארבעה לוחמים, להסתתר על מדרון במרחק של כ-70 מטרים מהבית, בין סלעי ענק בצילו המוכל של עץ חרוב ענ?ף, ולדווח למפקדת החטיבה על הגעת המבוקשים או לאשר את הימצאותם בבית. עם קבלת הדיווח בחדר המבצעים של החטיבה ולאחר התייעצות עם אנשי השב"כ, היתה אמורה להתחיל שרשרת פעולות על-ידי הכוחות שבפיקוד החטיבה. תחילה היו אמורים ניסים ולוחם נוסף לחבור בחשאי אל ארבעת אנשי התצפית, להתקרב יחד בשקט אל הבית ולכתר אותו מכל עבריו, כדי למנוע את בריחת המבוקשים. מכיוון שבהמשך היו מתוכננים להגיע למקום כוחות מג"ב וצה"ל נוספים עם נשק כבד יותר, היו אנשיו של ניסים לבושים במדי מג"ב וחמושים ברובי סער מסוג אם-16, זאת כדי למנוע טעות בזיהוי. בהמשך תוכנן לקרוא למבוקשים ברמקול לצאת ולהסגיר את עצמם ואת יושבי הבית, או שתיפתח לעבר הבית אש באמצעות נשק נ"ט ויושלכו לתוכו רימוני רסס.

בהתאם לנורמות המבצעיות הגבוהות שהנהיג אלי, למדו לוחמי יחידתו את המשימה לפרטי פרטים. הם סיירו בשכונה המזרחית ביום כשהם מסוערבים, צפו על הבית המאותר ולמדו את כל צירי הגישה אליו. הם הכירו כל אבן, גדר, שיח ועץ שהיו בצירי התנועה השונים. הם ידעו לזהות את הרעשים שנשמעו בדרכם, ואת הריחות שבקעו מחצרות השכונה ומבתיה. הם אף השכילו לחמוק מנביחותיו הפראיות של כלב לבן, שהתעקש לנבוח במשך שעות ארוכות וכמעט שהוציא אותם מדעתם. באמצעות פקודות כתובות, טבלאות של כוחות ומשימות, מרשמי קרב, תצלומי אוויר ותצלומי קרקע, שהודבקו על לוחות תדריכים, הם חזרו ושיננו מדי יום את סדר הפעולות הנדרש למבצע. כל לוחם ידע את תפקידו, באיזה כלי רכב ינוע, כלי נשק, ציוד נוסף ואמצעי ראיית לילה יהיה מצויד, איזה מכשיר קשר יישא, מהו תדר העבודה ומהן מילות הקוד והדיווח. שרשרת הפיקוד היתה ברורה וידועה לכולם. עשרות פעמים תורגלו לוחמי המחלקה בהזנקה לקראת המבצע והם ציפו בקוצר רוח לשמוע את מילת הקוד "פעל".

לאחר שלושה שבועות שבהם לא אירע דבר, הורה המח"ט, אמל, לפשוט על הבית ולערוך בו חיפוש, גם אם המבוקשים לא יהיו בו ומשמעות הדבר תהיה, שהם לא יגיעו אליו יותר. בעגה המקצועית היתה הכוונה "לשרוף" את הבית. לוחמי הימ"ס, שהוקצו למבצע הזה, היו דרושים כבר למשימות אחרות. ניסים, כמו צייד מאומן שאינו מאבד את סבלנותו, התעקש להמשיך לצפות על הבית. הוא היה בטוח שמאמציו יישאו לבסוף פרי. בלילה שבו הגיע אלי לביקור בג'נין עמד ניסים להוביל, כאמור, כוח מסיירת צנחנים, שתוכנן להתמקם כתצפית נסתרת, שתשהה במקום גם במשך היום, כך שהבית יהיה נתון במעקב במשך כל שעות היממה. כעת כבר לא היה צורך בכוח הצנחנים. ניסים ושלושת אנשיו דהרו ברכב המוסווה לעבר השכונה המזרחית.

בקרבת מקום ירדו ניסים וברנשטיין מהרכב והחלו להתגנב במהירות בציר המוסתר לעבר הבית. ניסים עצר במרחק קטן מן הבית וצפה באמצעות מכשיר ראיית הלילה לעבר עץ החרוב. הוא גילה לדאבונו, שכוח התצפית בפיקודו של סמל ב"ר עזב את מקומו בניגוד לפקודה. לפתע נראה אדם מוציא את ראשו מחלון הבית ובודק את השטח. באותה שנייה זיהה ניסים את ארבעת אנשיו: ב"ר, סמל מיקי, סמל ליאור וסמל שאול, כשהם מסתתרים בצמוד לקירות הבית בעמדות כיתור.

על הסיבות לכך שאנשי התצפית התקרבו לבית בניגוד לתכנון המוקדם, ישנן גרסאות שונות. ככל הנראה, לאחר שאחד הלוחמים זיהה במכשיר ראיית הלילה דמויות חשודות על הגג, דחקו מיקי וליאור בב', שיאפשר להם לזחול לעבר הבית, כדי לנסות ולזהותן ממרחק קצר יותר, ולאחר דין ודברים הוא התרצה. השניים זחלו בשקט והתמקמו בעמדת תצפית על תלולית עפר קרוב מאוד לבית. לאחר כמה דקות נפתח חלון בקומה השנייה ושני גברים נראו מציצים החוצה. הם דיווחו זאת בקשר לב., שעידכן את חמ"ל החטיבה. בשעה שניסים התכונן ליציאה ממ?פקדת החטיבה לעבר הבית, שוחח אלי, ככל הנראה, בקשר עם ב. והורה לו להתקרב אל הבית ולכתרו כדי למנוע את התחמקות המחבלים ממנו. ניסים לא ידע זאת כאשר הגיע למקום, ולכן כעס מאוד על אנשיו, שפעלו כביכול על דעת עצמם. בשלב הזה כבר היה מאוחר לשנות את המצב.

באמצעות טלפון נייד דיווח ניסים בשעה 23:50 ל"ניר", שכבר הספיק להגיע לביתו, כי לדעתו המחבלים נמצאים בבית ושאל לדעתו. "ניר" ענה לו, שיש לו חופש פעולה לפעול כראות עיניו ועידכן את המח"ט בהתפתחות. ניסים חבר אל אנשיו בדממה ותפס את מקומו בטבעת הכיתור כמתוכנן. הוא שלח את שאול לתפוס עמדת חסימה על גג הבית. כאשר הגיע שאול אל הגג הוא מצא שם תיק ובו כמה מחסניות אם-16 מלאות בכדורים.

באמצעות מכשיר קשר זעיר קרא ניסים לאורן, סגנו, בסביבות השעה 24:00 ודיווח לו, כי הוא עומד לעלות אל הבית והורה לו להגיע כמתוכנן עם שמונה לוחמים נוספים, שהיוו את כוח הפריצה. כוונתו היתה, שאורן יגיע עם הכוח ברכב מוסווה עד למרחק של כ-300 מטרים מהבית, ומשם ינוע רגלית בשקט ויתקרב אל הבית בלא לעורר את חשדם של המבוקשים. ממקום מסתורם, קרוב מאוד לדלת הבית, שמעו ניסים ואנשיו קולות דיבור שקטים מתוך הבית החשוך. לפתע נפתחה דלת המטבח, שהוליכה למרפסת בצידו הדרומי של הבית, א?שה יצאה משם והשתרעה על מיטה שניצבה במרפסת. על המיטה ישנה בתה הקטנה. על אף שלוחמי הימ"ס היו במרחק של כ-4 מטרים בלבד מן המרפסת, היא לא הבחינה בהם. ששת הלוחמים נצמדו אל קירות הבית כשהם עוצרים את נשימתם; הם המתינו בדריכו?ת לכוח התגבור.

בשעה שניסים דהר אל הבית ואורן היה עסוק בארגון אנשיו ליציאה לשטח, נותר אלי לבדו במגרש החנייה. הוא הביט ברכבו המתרחק של ניסים ולא מצא מנוח. הוא לא שיתף איש בלבטיו. על אף שידע, כי בבית ממתינים לו בקוצר רוח ענת ורועי, הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שהלוחמים תחת פיקודו י?צאו לקרב בלעדיו. הוא, שנתן תמיד דוגמה אישית, הרגיש שלא יוכל עתה לנסוע לביתו.

אורן רץ אל החדרים שבהם ישנו לוחמי הימ"ס, העיר אותם והודיע להם כי התקבלה אינדיקציה (התרעה) מהבית. הוא הורה להם להתארגן במהירות ולהגיע אל מגרש החנייה, שבו המתינו כלי הרכב המסוערבים. שמונת הלוחמים זינקו, אספו במהירות את ציודם ורצו אל מגרש החנייה. אלי, שהיה חגור כבר בציוד הלחימה שלו ומעליו אפוד מגן לבן, פקד עליהם להסתדר במעגל וערך במהירות מסדר לביקורת הנשק והציוד. הוא עבר מאחד לאחד ובדק, שכל ציוד הלחימה הדרוש נמצא עליו. לאחר מכן עלה הכוח על רכב מסוערב מסוג פולקסווגן בעל תא נוסעים כפול ויצא לדרכו.

על ההתרחשויות בעת הנסיעה סיפר אורן:
יצאנו עם רובי אם-16 מקוצרים, עם תמ"קי מיני עוזי, אקדחים, מכשירי קשר וכל מה שהיה ברשותנו. קסדות ואפודי מגן טרם היו לנו ביחידה. כל אחד ידע מי בן הזוג שלו ומה מספר הברזל שלו (מספר הניתן לצורך התפקדות מהירה). בדרך החל ויכוח בינינו עד לאן להגיע עם הרכב. אני אמרתי שלא צריך להגיע כל-כך קרוב לאזור של הבית, ושאפשר להחנות באזור בית-הספר, שהיה במרחק של 300 מטר מהבית, ומשם אפשר ללכת רגלית בשקט. רוזליו אמר:"לא, מה פתאום, מה אתה מדבר שטויות. נגיע קרוב לבית." אלי דחק בי:"תיסע! תגיע קרוב כמה שיותר, תפרוס ונסגור עניין". הוא לא רצה לאבד זמן. השעה היתה כבר קרוב לחצות ובשעה כזאת אף אחד לא מסתובב שם. מי שמסתובב זה בדרך כלל רק המבוקשים. הרכב היה בעל מנוע דיזל, שאתה יכול לשמוע אותו גם ממרחק של קילומטר. הגענו קרוב לבית, ממש עד טווח ראייה ממנו. הפריקה היתה רעשנית קצת, ניסינו לפרוק בשקט אבל בלימת הרכב שהנהג ביצע היתה רועשת. התצפית דיווחה, שאנשים בסביבה התחילו לכבות ולהדליק אורות והבנו כבר שנשרפנו. התחלנו לפרוק מהרכב, ורצנו לעבר הבית.

בדרכו לשכונה המזרחית עם כוח התגבור, החליט אלי לשנות את התוכנית המקורית. בשעה 00:20 שמע ניסים את רעש המכונית המתקרבת ונדרך. לפתע הוא ראה את המכונית מגיחה ובולמת מול הסימטה. דלתותיה נפתחו במהירות ותשעת לוחמי הימ"ס ובראשם אלי פרצו ממנה ורצו לעבר הבית. ניסים, שלא היה מוכן למהלך הזה תפס את ראשו בידיו. הוא הבין, כי אבד גורם ההפתעה. באותה השנייה קמה הא?שה מהמיטה שעליה שכבה על המרפסת ופתחה בזעקות רמות: "ג'ייש! ג'ייש!" (צבא! צבא!). היא נמלטה אל הבית בלי לקחת את הילדה עימה, וטרקה את הדלת בפניהם של לוחמי הימ"ס, שטיפסו אל המרפסת וזינקו לעבר הדלת. ניסים, ב' וברנשטיין, שנצמדו אל הדלת, ניסו לפותחה בכוח. ב' בעט בה בעוצמה רבה, ובתגובה נורתה מתוך הבית אש אוטומטית. הכדורים נורו מבעד לדלת הנעולה וכמעט שפגעו בשלושת הלוחמים, אשר מיהרו לתפוס מחסה, תוך כדי משיכת הילדה עימם לעבר הקיר. ניסים נצמד לקיר, דרך את תמ"ק המיני עוזי שלו וירה צרור ארוך מבעד לדלת. האש מתוך הבית פסקה.

מעוצמת האש מעד אלי וצעק "נפגעתי". אורן שבדק אותו גילה שהסטיקלייט שהיה על גופו נשבר והרגיע את מפקדו שלא קרה לו דבר. מייד המשיכו השניים ונצמדו גם הם אל הקיר שבחזית הדרומית של הבית. לאחר שחדלה האש מדלת המטבח עברו אלי, ניסים, אורן וברנשטיין אל גג סמוך למרפסת.

אלי שאל את ניסים מי נמצא על גג הבית ומשענה לו ששאול נמצא שם לבדו, הורה לו לרדת. כשירד מן הגג סיפר שאול לאלי, כי ראה על גג הבית מחסניות מפוזרות. אלי הקשיב לדבריו בפנים מתוחות. כמה שניות לאחר מכן יצא אחד המחבלים אל הגג ופתח באש לא מכוונת לעבר הלוחמים שכיתרו את הבית. הם השיבו אש לעברו והוא חדל לירות. לפתע הבחין ליאור, שהיה עדיין סמוך לבית, שבקומה השנייה נפתח החלון הימני ודמות לא מזוהה מכוונת לעברו רוס"ר אם-16.

על האירוע סיפר ליאור:
הייתי משוכנע שזהו אחד הלוחמים, שנכנסו לבית מהגג ולכן לא יריתי לעברה. צעקתי לניסים, שאני מזהה אם-16 בחלון ואז החלון נסגר והדמות נעלמה. ניסים צעק לעברי: "עדיין לא נכנסנו. אם אתה מזהה דמות, תירה עליה." הבנתי שזה מחבל. לאחר דקה נפתח החלון האמצעי והוא שוב הציץ לעברי. הפעם לא היססתי לרגע, יריתי לעברו וזיהיתי פגיעה. צעקתי לניסים:"פגעתי בו! פגעתי בו!"

לפיכך שלח ניסים את הלוחמים: ליאור, מיקי, ב"ר ותמיר לבית נטוש בסמוך למקום, כדי לחפות ממנו לעבר החזית הדרומית ולעבר הגג. בשלב הזה הודיע אלי לניסים, כי החל מאותו רגע הוא לוקח את הפיקוד על המבצע. אלי נטל מכשיר קשר מאחד הלוחמים, ובשעה 00:40 הודיע לחמ"ל חטיבת מנשה על כיתור הבית ועל חילופי האש המתנהלים עם המחבלים. הוא ביקש לשלוח אליו רימוני רסס וכוחות תגבור.

במגורי הימ"ס שבמפקדת החטיבה העיר אחד הלוחמים את ונונו וסיפר לו, כי החלה תקרית אש עם מחבלים בבית 211 שבשכונה המזרחית. ונונו התלבש במהירות, לקח את המיני עוזי שלו, עלה על נ"נ (קומנדקר) והורה לנהגו להסיעו לעבר אזור ההיתקלות. בצאתם ממ?פקדת החטיבה נראתה ברקיע פצצת תאורה, שנורתה מעל לבית והאירה את סביבתו. כשהגיע ונונו אל הבית הוא מסר את התמ"ק שבידו לאחד הלוחמים, שסגר על הבית ולקח ממנו את רוס"ר האם-16 שלו. לאחר מכן הצטרף לאלי. השניים לא החליפו מידע על המצב. ונונו לא רצה להפריע לאלי לנהל את האירוע. למרות שלא היה בקיא בהתרחשויות, הרצון ללכת אחר מפקדו היה חשוב לו באותו הרגע מכל דבר אחר.

בעת ההמתנה לכוחות התגבור בפיקוד סגן מפקד החטיבה, סא"ל איתן עוזרי, חיפש אלי דרך לעלות אל גג הבית. הוא גילה עמוד מתכת שבראשו אנטנת טלוויזיה. בסיוע אנשיו כופף אותה אלי, השעינה על הקיר וטיפס עליה בזריזות. כששאל ניסים את אלי למעשיו, הוא הורה לו לעלות אחריו. חרש טיפסו בזה אחר זה לעבר הגג פקד אלי, מפקח ניסים, מפקח ונונו, סמ"ר אורן וסמל רוזיליו. בשעה 00:55 הם הגיעו אל הגג ונצמדו בשקט אל הקיר של חדרון הכניסה שהיה על הגג. הגג היה שרוי בעלטה. כל הבתים שמסביב היו גם הם חשוכים. רק פנסים מיוחדים על קני רובי הסער של הלוחמים האירו את דרכם. מסביב לבית שכבו בחשיכה שאר לוחמי היחידה, כשהם מכוונים את כלי הנשק שלהם לעבר כל הפתחים של הבית. שקט מתוח שרר מסביב.

אלי התקדם על הגג בדממה לעבר פתחו החשוך של חדרון הכניסה שעל הגג. החדרון היה מואר באור חלש. בדריכות רבה הוא החל לרדת בגרם המדרגות הפונה ימינה לתוך הקומה העליונה של הבית. לפתע עצר ושאל בלחש את ניסים, שעמד משמאלו: "מה אתה אומר?" עיניו בלשו את הבית החשוך. "צריך להיזהר מהפתח מימין," ענה ניסים, והאיר עם פנס את הפתח. באותו רגע זיהה ונונו כמה תרמילי רובה על המדרגות ורצה לומר לאלי, שעדיף לפרוץ פנימה באש, אך לא הספיק. אלי הסתובב. הביט בניסים, ואחר הפנה את פניו קדימה, היטה את גופו לאחור כמו רצה לקחת תנופה, וזינק במהירות במורד המדרגות. באותה השנייה נורה צרור ארוך מתוך המסדרון שאליו הוליכו המדרגות. היריות פגעו בראשו והוא מעד אל תחתית גרם המדרגות בלא רוח חיים. ניסים, אורן ורוזליו השיבו באש לעבר רשפי הירי שבקעו מהחדר שמתחתם, אך לא היה ביכולתם לרדת לחלץ את מפקדם מכיוון שבין המקום שבו היה אלי מוטל ובינם היתה למחבלים שליטה באש. ניסים ו?ונונו צעקו לעברו והאירו עליו בפנסים שהיו צמודים אל קני הרובים, אולם אלי לא הגיב. הוא שכב ללא תנועה בתחתית גרם המדרגות.

לעולם לא נדע מה עבר במוחו של אלי בשבריר השנייה שבה נפגע אנושות. ייתכן שחלפו בראשו כבזק חייו מיום הולדתו ועד לאותה שניה גורלית, מלוות בתחושות דאגה ליקיריו, שאליהם היה קשור כל-כך בעבותות של אהבה.

  • אביר 21
  • אלי אברם

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully