זהו סוף הזיכרון?

מה הופך שיר שנכתב בידי אדם אחד ולפעמים הולחן על ידי אחר, לשיר זיכרון? מה בין שיר הזיכרון בישראל המקובצת יחדיו מול אימת הקיום של 1948 לשיר הזיכרון של ישראל האינדיווידואלית של 2009? האם בכלל נכתבים עוד שירי זיכרון בשנת 2009? ואם כן – מה הסיכוי שלהם להיכנס למועדון האקסקלוסיבי שמכנס יחדיו את חיים גורי ובארי חזק ז"ל ("ריבונו של עולם" בביצוע ברי סחרוף), את עמית פרקש ושלמה ארצי?

ארבעה אנשים ניסו לעזור לנו לעלות על השאלות האלו. כל אחד מהם מגיע אל שירי הזיכרון מרקע אחר ושונה. דלית עופר, מנהלת גלגלצ, מגיעה כאחת העורכות המוזיקליות הוותיקות וכמי שעסקה בנושא הן כעורכת והן באקדמיה; גל חרמוני, איש אקדמיה שביצע מחקר (יחד עם ד"ר אודי לבל ובתיה צוריאל) בנושא שירי יום הזיכרון בין השנים 1994-2008; אבישי מתיה, עיתונאי לשעבר ויוזם ועורך ערב יום הזיכרון האלטרנטיבי בתיאטרון צוותא ושמעון בוסקילה, שהלחין את "הייתי בגן עדן" שכתב אהוד מנור והפך בעצמו לשיר זיכרון מוכר ואהוב. כולם מודים שבסופו של דבר, גם ב- 2009 שיר הזיכרון הוא עדיין, לטוב ולרע, הקלף המנצח של התרבות הישראלית וגם הם לא מסוגלים להישאר אדישים כלפיו.

"נכתבים המון שירי זיכרון, רק שרוב הציבור לא מכיר אותם" מגלה דלית עופר. "זו הפכה למין תעשייה אישית. אנחנו חיים בעידן שמאד קל להקליט וזו צורת ההנצחה הכי פופולרית היום. את תחילת הקו הזה אפשר לסמן איפה שהוא באזור אסון המסוקים, מלחמת לבנון השנייה ולא רק במלחמות. בכלל, שיר הזיכרון לא מאפיין רק חללי מלחמות, אלא כל טרגדיה שפקדה אדם. ישנם, למשל המון שירי זיכרון שנכתבו לאנשים שנפטרו. שיר מוקלט, בין אם על ידי זמר מוכר או על ידי קרוב משפחה שיודע לשיר – הטווח הוא אינסופי. זו צורת הביטוי השכיחה ביותר היום, אבל לרוב זה לא מגיע לציבור"

"הסיפור של עמית פרקש למשל, הוא אולי שיר הזיכרון האישי-קולקטיבי שכולם זוכרים. כששומעים את השיר הזה, הוא צרוב כשיר זיכרון ממלחמת לבנון השניה. זה שיר שנכתב כתוצאה מהזמינות של מעכשיו לעכשיו ותוך כדי המלחמה הזה הגיע וזה היה עניין של טיימינג. הוא שבה את הלב מיידית"

"הפנייה לשותפות היא זו שמסמלת את החיבור. זה איזשהו שריד של הקולקטיב שהולכת לאיבוד והציבור נאחז בו. מדובר לרוב גם בכתיבה אישית שהיא הסגנון המוביל, בניגוד ל'אנחנו'. ההנצחה הפכה כל כך אישית, שאפילו אין חזרה לקולקטיב דרך שירי הזיכרון".

"המעבר מהקולקטיביות לאינדיבידואליזם, מהכתיבה המגויסת לשירה של 'אני' התקיימה גם אצל הלהקות הצבאיות וגם אצל האמנים הרגילים. גם בלהקות הצבאיות, גם בתקופה המגויסת לכאורה, לשירי הזיכרון היו פנים אישיות. 'מה אברך', למשל, שהוא שיר על אדם מאד ספציפי, או 'אחי הצעיר יהודה', שהוא שיר על מישהו ששרה להקת גייסות שריון. בשירי הזיכרון הבסיס הוא היצמדות למישהו, כמעט תמיד".


אלא שמשלב הפנים האישיות, קורה לשיר משהו מוזר. הוא מתרחב, פורש כנפיים והופך לנכס לאומי, כזה ששמיעתו ברדיו הופכת להודעה שהנה, הגיע יום הזיכרון. גל חרמוני חקר את הנושא, בין השאר כיוון ש"עניין אותנו לדעת אלו שירים ראויים או נמצאים ראויים להיכנס לפלייליסטים האלו ביום המבוקש הזה", כפי שהוא מספר, "רצינו לבדוק מה שנמצא ראוי להיכנס על פני טווח זמן יחסית ארוך – לנסות להבין מה אולי המכנים המשותפים שלהם, מה גרם להם לעבור את הסלקציה".

"הייתה לנו הנחת היסוד שיש בשירים האלו מעין 'הקול של האחר נשמע יותר ויותר' וגילינו שזה לא בדיוק ככה. יש כאן סוג של הסוואה ושכל מיני שירים שאפשר לתפוס אותם כשירים שמבטאים אבל ו/או שכול פרטי וחפים מכל מיני פרספקטיביות לאומיות ולא צבאיות, אך עדיין יש בהם אלמנטים שקושרים אותם לנרטיב הלאומי-צבאי. לאלמנטים האלו אנחנו קוראים 'מנגנוני חיול'. חרמוני מדגים את "מנגנוני החיול" דווקא על "פרי גנך", ששרה אביבה אבידן (וגם אלי לוזון) וכתב יוני רועה. "הנה שיר שלכאורה יש בו ביטוי לאבל של האוכלוסייה המזרחית, בניגוד להגמוניה הצבאית פלמ"חניקית אשכנזית", אומר חרמוני, "ומצד שני יש בו גם ביטוי לכאב של האמא, כלומר פרספקטיבה נשית. אבל גם מבחינת הביוגרפיה של הכותבים, אתה מגלה קשר לכל מיני נרטיבים קלאסיים. המינון של המזרחיות של הלחן הוא מאד-מאד מתון. מעבר לביצוע שהוא קצת מסולסל מבחינה קולית, מבחינת הרמוניה ולחן, זו בלדת רוק לכל דבר. המזרחיות שם היא מאד לייט, היא בעצם נמצאת רק בזהות של שני המבצעים הספציפיים האלו, גם הזהות המזרחית שלה – היא כבר מנורמלת על ידי ההגמוניה הישראלית בזה שהיא בעצם יוצאת להקה צבאית (שירתה בלהקת פיקוד דרום – ע.ש)".


עבור שמעון בוסקילה, דווקא ה"חיול" של חרמוני הוא "כבוד גדול" עבורו. "זה כבוד גדול, בלי שום קשר למוצא", הוא אומר. "גם שירי הלהקות הצבאיות הם נפלאים ואני שמח שאני חלק מהרפרטואר הזה, למרות שזה יום של יגון וצער. מצד שני, אם אני מצליח לרגש את עם ישראל, עם שירים שנמצאים בלקסיקון, מבחינתי זו גאווה גדולה".

בוסקילה: "יש סוגים של שירים שנעלמים מהר והמלודיות והטקסט נעלם וכאילו לא קרה כלום. ויש שירים שנשארים לעד וזה ניצחון גדול בשבילי, כששרים אותם בטקסים של יום הזיכרון או בהופעות ולא משנה איפה. מבחינתי, אני תמיד אשתדל לעשות שירים שיישארו". אגב, בוסקילה מעיד על שירי הזיכרון החדשים שלדעתו הם "חזרו לישראליות, למלודיות הרוסיות עם האקורדיון", כפי שהוא מתאר. "יש לי תחושה שהאמנים חוזרים לקטע הזה ואני מאד בעד שזה יותר ישראלי. אני בעד לשלב כלים מזרחיים, אבל מבחינת הכתיבה והלחן, השירים הפכו להיות יותר רוסיים".



המקרה של בוסקילה מעלה שאלה נוספת, והיא אם ישנו מועדון – מהו הלבוש ההולם שיקנה כניסה אליו? האם בסופו של דבר, ארסנל שירי הזיכרון של התרבות הישראלית מצומצם, או שמה מתרחב בזכות שירים כמו "שום דבר לא יפגע בי" של כנסיית השכל? כאן, אבישי מתיה תקיף והחלטי. "אני חושב שהארסנל הוא לא כזה עצום. הוא מורכב מכמה עשרות שירים, שרובם, מהניסיון שלי כעורך של "שירים בכיכר", נכתבו בין שנת 1967 לשנת 70. אנקדוטה משעשעת לגבי זה, ואנשים צריכים לזכור שאם מסתכלים על המציאות ולא על הקדושה של השירים – בעצם אלו שירים שנכתבו על ידי מלחינים ותמלילנים שנשכרו לצורך זה או חוילו לצורך זה על ידי פיקודים שונים במסגרת תחרות האגו בין אלוף פיקוד הדרום לבין פיקוד מרכז לבין מפקד חיל הים".

"הארסנל הזה לא מתרחב משמעותית", מסכימה עופר. "אם כי דווקא רצח רבין הוסיף שירים לארסנל, כמו 'לבכות לך' של אביב גפן, שבכלל נכתב לזכרו של אדם (ניר שפינר – ע.ש) שנהרג בתאונת דרכים. זה שוב הטיימינג, העובדה שגפן שר את השיר בכיכר לפני שרבין נרצח, היא שהפכה אותו לשיר ששומעים ביום הזיכרון, אבל לא שומעים באמצע השבוע סתם ככה. 'חורף 73' גם קיבל עוצמה דרך רצח רבין וזה לא שיר שנכתב ליום הזיכרון, אלא הוא קיבל את הגושפנקא שהפכה אותו לשיר זיכרון. רבין בנה עוד נדבך שמיצב עוד יותר את שירי הזיכרון".

חרמוני:"זה לא פטנט ישראלי, הקשר שבין זהות לאמנות בכלל או לתרבות פופולרית הוא בינלאומי והיסטורי. והקשר בין זהות לאומית לתרבות פופולרית הוא אותו הדבר. התיאוריה, שהיא לא שלנו, אלא מאד שגורה במוזיקה פופולרית – למוזיקה יש איכות שמבדילה אותה מאיכויות אחרות, במוזיקה אין אובייקטים – אין כלום. דווקא בגלל העמימות של המוזיקה, היא נתפסת כמשהו שאנחנו חווים אותו יותר באופן אמוציונלי והחיבור הזה שבין אמוציה לאידיאולוגיה הוא מאד אפקטיבי מאד וגם מסוכן".

"אם אתה פועל באופן אידיאולוגי כאדם שיש לו גם השפעות פוליטיות וגם צבאיות כלומר השלכות על חיי בני אדם, אתה פועל באופן אמוציונאלי לרוב. כך, מאד קל להוביל אנשים לסוגים של מעשים. היום הזה, דרך השירים, מייצר סוג של קתרזיס רגשי וגם אני, שמנסה להיות ביקורתי, מודה שזה עושה לי נעים בלב. המטרה של המוזיקה הזו היא להגיד, אם להוריד את הכפפות, היא שהדבר הכי טוב שיכול לקרות לך הוא שתיפול בקרב ונו, תראה איזה יופי של שיר יוצא מזה"

לא קשה לשכנע גם את מתיה, בדבר נכונות התזה הזו. "יש פה תוכן מיינסטרימי ממסדי", הוא אומר על שירי הזיכרון החדשים. "גם 'ריבונו של עולם' למשל, הוא שיר ממסדי. מדובר בחייל שנפל וכתב אותו, כלומר הוא צדק, כי הוא נפל. הוא מדבר על המלחמה, אבל אין בו ביקורת, או חשבון נפש, איזושהי מחשבה מעבר. המוזיקה מחדירה לך את המסר, שהוא נורא קונצנזוסיאלי, שבעצם החיילים הם גיבורים ללא דיון. אין פה שירים של דילן כמו 'אדוני המלחמה'. נוצרים שירים חדשים, אבל הם לא מסוכנים. הם בעצם ממשיכים את אותה הוויה של הליכה לצבא".