יפי הבלורית והתואר

מעטים היוצרים שהרבו להתמודד עם השכול כמו שלמה ארצי. "לילה לא שקט", שנכתב כבר ב-74' (אחרי מלחמת יום הכיפורים) ובוצע רק באלבום בעל אותו שם הוא טקסט אמיץ, על הזיכרון החלול שנחרט בקרובים למת ("ובלילה אני חולם עליך"), שכל מה שנשאר להם הוא להתנחם האחד בשני עם הקשר הגורדי בין אהבה למין. אין כאן את עומס המטפורות האופייני של ארצי, אלא ישירות שדוקרת חזק יותר והופכת את "לילה לא שקט" לאחד השירים הכי יפים שלו.

אמיר זידנר כתב את הטקסט לשניים מהשירים הגדולים של נושאי המגבעת – "יומולדת" ו"האלוהים שלי עייף" – לפני שנהרג בלבנון בפברואר 1988. "ביקור בהר" נכתב לזכרו של אמיר, ומתאר את חווית הביקור בקבר בדיוק אוהד פישופי מקפיא – "אנשים בוכים על קברים ריקים/ מבכים את יומם הקרב" – כאשר מתחתיו קלידי הבס האנלוגיים הקודרים של ישי אדר והגיטרה של תמיר אלברט, שנשמעת כמו האזעקה של המלחמה הבאה.

וכי ישאלך בנך לדעת מדוע סשה ארגוב היה אחד המלחינים הגדולים בתולדות ישראל, ספר לו על אלפי העיניים הדומעות של אזרחי ישראל, כשהם תוהים איך שיר שהצליח לעבור קאנוניזציה כפולה (בעקבות רצח רבין) נותר מרגש ומרעיד. בנוסף, ישנו הביצוע של נקמת הטרקטור שמוסיף לו נופך מדמם ומאיים, אך גם בלעדיו, זהו שיר זיכרון שאי אפשר לשכוח.

יצירת המופת של בארי חזק נמלטת מהמלכודת שכל שירי הזיכרון, כולל הגדולים ביותר, נופלים אליה: הפאתוס והסנטימנטליות. כשחזק כותב "אב שכול אני כבר לא מרגיש/ דמעות החורף עליך יגידו קדיש" אפשר להריח את המוות – בדיוק כשם שאיש אגף התקציבים של האוצר ניבא כאן מראש, למרבה האימה, את מותו שלו במלחמת יום הכיפורים. הלחן של אורן לוטנברג וברי סחרוף והביצוע של האחרון הם המוצר המשובח ביותר – והכי נטול שמאלץ – של פרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר" של גל"צ.

לא פשוט היה להזכיר אחרי ששת הימים שגם מי שהגיע העירה, לא באמת חזר מהקרב, ובכלל שמלחמה זה חרא של דבר. דוד עתיד בחר לכתוב דווקא על האיש ש"הילוכו כבד וחתומות פניו" והדגיש בשורה הגאונית: "שתקנו סביב ספלי קפה עם ידידים", שלמרות שהכל נראה בסדר, הכל בעצם ממש לא. הלחן המשדרג של יאיר רוזנבלום סגר יצירה שבאמת שווה לחכות לשידור שלה פעם בשנה.