שירים עד כאן

קשה לכתוב מילים רעות על שיר שקיבל גוון אישי כל כך, אך תהליך ההלאמה שעבר "מיליון כוכבים" מאפשר בכל זאת לומר שכמו רוב "שירי השקט" שנכנסו למיינסטרים הישראלי בשנים האחרונות – גם "מיליון כוכבים", עם כל העצב, סובל מנחיתות טקסטואלית ("רציתי לשיר/ אתה הרמת גיטרה"), לחן אינפנטילי וריח קל של סם הרדמה, שישכיח את כישלונות מלחמת לבנון השנייה תמורת עוד קצת מהקול המתוק של עמית פרקש.

יש לאהוד מנור הרבה שירי זיכרון ושכול ראויים. למרבה הצער "אחי הצעיר יהודה" הוא לא אחד מהם; חוויית השכול הפרטית של מנור הופכת את הטקסט לסנטימנטלי ואישי מדי, ומונעת ממנו להתקבל גם במישור רחב יותר. יותר משזהו שיר זיכרון, זהו מכתב שמעולם לא הועבר.

מלכתחילה, "בלדה לחובש" סובל מפאק באמינות בגלל תופי המארש הפומפוזיים והעיבוד התזמורתי שמועתק מ"הבולרו" של מוריס ראוול. כשיהורם גאון נכנס, ובמקום להקנות לטקסט מימד יומיומי שידגיש את האפסיות של מצב הכמעט-מוות, השיר הופך לסימפוניית קיטש שרק מאדירה את המלחמה. בחלומותינו השורה האחרונה בשיר אחרי זעקת ה"אחי, אחי שלי!", היא "אני לא אח שלך, ענה לו החובש".

קשה לתאר מה יותר מכעיס – הפרפרזה של יונתן גפן על יצירה שגדולה עשרות מונים על מידותיו והשימוש באלמנטים מתוכה (הכבשה, הפרח), או הדרך הצדקנית שבה הוא רותם את המסר הפציפיסטי שלה לטובת מלחמות ישראל. הרי הנסיך הקטן לא היה מתגייס לפלוגה ב' בחיים; הוא היה חבר בתנועת מצפן ומפגין בבלעין.

עוד סיבה להקיא מהקונצנזוס. לצאת להפגנות ולהיאבק באמת על מה שאנחנו מאמינים בו? בשביל מה? הרי אפשר לגרד את הביצים, להדליק נר בכיכר ולהתבכיין סביב המסר של שמואל הספרי שאפשר לשווק כאמיץ, אבל כולם יכולים להסכים עליו. כמה צדקנות יש בשורה כמו: "הבטחתם לקיים הבטחות"? תשאלו את רוטבליט, שכתב שיר מחאה אמיתי ללהקה צבאית: "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום".