קאנון שבעת הכוכבים

הפרחים שעל האבן
לא ינוחו גם עכשיו
נבולים ונטולי שורשים
ימשיכו להזכיר לקמים בבוקר
את שקיבלו בדמך ביוקר

הווילון המוסט בחדר הצנוע
לא יחסום את כל הרוח
שהשארת במקום הנוח
והוא יזכור שהלכת כי אמרו
ונגמרת כדי להציל את ההוא

פזמון:
הסיכה על המדים
ושלושת הפסים
ייתלו על קולבים
וכל כמה ימים אמא תיגש
ותדמע לתוך שרוול מגוהץ

ומכתב אחד שכתבת
בלילה קר במחילה שלא נגמרה
יעשה את דרכו אל הקבר
ויראה שחייל זה ילד
ילד שפוחד נורא

פזמון:
הסיכה על המדים...

קטן וחמוד ועשוי מחמאה
הגעת הביתה וצעקת נורא
וקמתי בלילה
והשקיתי אותך
והייתי עבד לפי רצונך

בתספורת מיושנת שדומה לפטריה
הוכחת שאתה יותר חכם מהמורה
בחג ההוא גנבת קרשים
ותמיד קיבלת עונשים
ובסוף הבנת שמושכים בצמות
רק אם מאוהבים בבנות

פזמון:
לבד איתי מאפס עד אז
מחזיק לי את היד
מיוסר שאני לבד
וראיתי אותך מבולבל ותלוש
והלכת עיוור
לא הרגשת יותר
לא חשבת לוותר

ובצהריים ההם
כשקניתי פרחים
למלא את הבית, לאלץ חיוכים
ודפקו לי בדלת
והכל התרוקן
מבולבלת ותלושה
עיוורת, לא מרגישה
עכשיו חושבת לוותר
אתה הילד שלי
ואין לי יותר

מאז הלכת כל השנה שעון חורף
נשאר רק חושך כשהיום נחטף
גלים שוברים אותי מכאן ועד האופק
וכל גבעול אצלי הוא פרח שנקטף

מאז הלכת כל מה שנשאר נשבר לי
ונקרעים ממני כל לילה חלומות
וכל מה שמותר נגמר בי
אני חיה עם עצמי והתמונות

פזמון:
תגיד לי איך זה שעברו בינתיים
רק שנתיים
ואמהות כבר מצליחות לחייך ביום שלך
הן משחקות בגן אחר הצהריים
עם תינוקות שלא יהיו אף פעם לי ולך

עוד רגע האוויר יתמלא צבעים
מסך הדמעות יטשטש עם זיקוקים
הכיכר תוצף ברעש לבן
והוא יביט בחלון בראש מורכן

הזכרונות לא נגמרים כשחוגגים
לא מתרגש מתרגילים של יחידת דגלנים
הוא מכתיף את הנשק
ומצדיע להוא שהכיר
שגם אז היה לו אסור להזכיר

ובשבעה, ובשלושים, וביום השנה
גם הפעם לא יבוא כדי שלא יראו אותו
אבל ידע, מצדה האחר של האדמה
שאהב אותו נורא
שאחז בו עד נשימתו האחרונה

חיים של טירוף ואבסורד
ייסורי מצפון שאכלו את הגוף
הכיפה כבר שנה במגירה
הוא לא יחבוש אותה
עד המלחמה הבאה

אותו החייל מביט בך בעונג
אך קנאה תחורר את עיניו
הוא יכול היה להיות חלק
אם רק לא היה נהג

אותה החיילת לעד נזכרת
בעיני חברתה שזינקה כאיילת
בעודה בלשכה כוס קפה מערבבת
וגוף יקירתה שומר על המולדת

זכרונות קשים שלובים בדמע
ודקות דומיה מתמשכות
לא ישכיחו מאיתנו את הפלא
לא יעלימו את חגיגת הרחובות

באלפי צבעים נשיר לך
בכהה, בבהיר, קר או חם
לא פשוטה את
כה עמוקה את
אך כמה אהובה את

צר לנו שלא לקחנו
חלק, שניים או שלושה
בהגנה על דם ליבנו
בתחושת עליונות וקדושה
לעד נשקיף מהצד
ונזכור
איך חברינו לך דאגו
איך אהובינו בשבילנו נהרגו