"ארץ שפלה" של ג'וזף או'ניל

יום לפני שיצאתי מלונדון לניו יורק - רייצ'ל עזבה כבר שישה שבועות קודם לכן - צררתי אחר הצהריים את מיטלטלי בעבודה, וניגש אלי סגן מנהל כללי בכיר בבנק, אנגלי בשנות החמישים שלו, כדי לאחל לי בהצלחה. הייתי מופתע; הוא עבד באגף אחר של הבניין, במחלקה אחרת, ולא הכרנו זה את זה אלא למראית עין. אבל הוא התעניין היכן בדיוק אני עומד לגור ("בוו?טס? איפה בווטס?") ובמשך דקות אחדות העלה זיכרונות מהלו?פט שלו ברחוב וו?סט?ר ומהיציאות שלו לדין אנד ד?לו?קה ה"מקורי". הוא לא ניסה כלל להסתיר את קנאתו.

"אנחנו לא נוסעים להרבה מאוד זמן," אמרתי, בניסיון להמעיט מגודל מזלי הטוב. זאת גם היתה למעשה התוכנית, שהגתה אשתי: לקפוץ לניו יורק לשנה או שלוש שנים, ואז לחזור.
"זה מה שאתה אומר עכשיו," הוא אמר, "אבל את ניו יורק קשה מאוד לעזוב. וגם אם אתה עוזב..." חייך הסמנכ"ל הבכיר ואמר, "אני עדיין מתגעגע אליה, ועזבתי שם כבר לפני שתים-עשרה שנה."

כעת אני חייכתי - גם מתוך מבוכה, כי הוא דיבר במין פתיחו?ת אמריקנית. "טוב, עוד נראה," אמרתי.
"כן,"הוא אמר, "אתה עוד תראה."
הביטחון שלו הרגיז אותי, אף שעקרונית ראוי היה לרחמים - כמו אחד מתושבי סנקט פטרבורג שמצאו עצמם בשנה החולפת בצד הלא נכון של הרי האורל.

אלא שהתברר כי במובן מסוים הוא צדק. ועכשיו שגם אני עזבתי את העיר, אני מתקשה להיפטר מתחושה של קלקול שגד?ל לו פרא בחיי. גידולי פרא בדשא, אמר לי פעם מישהו, מצריכים כיסוח עונתי נוסף. אז מי שנוטה להכללות רשאי לומר שניו יורק דורשת כיסוח חוזר של זיכרון - מעין ניתוח ממוקד לאחר המוות, שמצליח, כך מס?פרים ומקווים נואשות, לגזום את עשבי העבר לכדי מידות נשלטות. כי הכול כמובן חוזר וצומח. ואין בכל אלה לומר שהייתי רוצה עכשיו לחזור לשם; וברור מאליו כי הייתי רוצה להאמין שלרטרוספקטיבה שלי יש במובן כלשהו ערך רב יותר מזו של אותו סמנכ"ל בכיר מזדקן שנשמעה לי, כאשר חשף אותה בפני, כלא יותר מאשר נוסטלגיה זולה. אלא שבימים אלה אני נוטה דווקא לקבוע כי אין דבר כזה, נוסטלגיה זולה, גם לא אם תתייפח על ציפורן שבורה. כי מי יודע מה באמת קרה שם לברנש ההוא? מי יודע מה נסתר מאחורי הסיפור שלו על חומץ בלסמי שאזל? החומץ הלא נשמע כמו שיקוי חיים מפיו של הממזר העלוב.

אני, איך שלא יהיה, בשנתיים הראשונות לאחר שובי לאנגליה עשיתי כמיטב יכולתי כדי להימנע מניו יורק - שב?ה, אחרי הכול, הייתי לראשונה בחיי אומלל. לא חזרתי לשם וגם לא תהיתי תכופות מדי מה קרה לאותו צ'אק ראמקיסו?ן שהיה לי חבר במהלך הקיץ האחרון שלי בחוף המזרחי ומט?בע הדברים אך דמות חולפת בחיי. אבל ערב אחד באביב 2006, ורייצ'ל ואני בביתנו שבה?ייב??רי. היא שקועה בכתבה בעיתון, שאני כבר קראתי - על כמה אנשים משבט ביער האמזונס שהופיעו בקולומביה. נמאס להם, כך נכתב שם, מהחיים הקשים בג'ונגל, אם כי מודגש שדבר אינו חביב עליהם עדיין יותר מלאכול קוף, קודם צלוי ואחר כך מבושל. ולאיור מובא תצלום טורד לב של ילד שמכרסם קרקפת קטנה ושחורה. לאנשי השבט האלה אין מושג על אודות קיומה של המדינה המארחת אותם, קולומביה, ומה שמסוכן יותר - אין להם מושג גם על אודות קיומן של מחלות כמו הצטננות או שפעת, שכנגדן אין להם כל הגנה טבעית.

"ה?י," אומרת לי רייצ'ל, "אז השבט שלך סוף סוף נחשף."
החיוך עדיין על פני כשאני עונה לצלצול הטלפון. כתבת של הניו יורק טיימס מחפשת את מר ו?ן ד?ן ב?רו?ק.
היא אומרת, "זה בקשר לח?מ... א?ה, ח?מראי ראמקיסון...?"
"צ'אק," אני אומר, ומתיישב על שולחן המטבח. "זה צ'אק ראמקיסון."

והיא מספרת לי ש"שרידים" של צ'אק התגלו בתעלת גו?ואנו?ס. היו לו אזיקים על פרקי הידיים ואין ספק שהוא נפל קורבן לרצח.
אני לא מגיב. יש לי הרגשה שהאישה הזאת משקרת לי בעליל ושאם אחשוב על זה די זמן אצליח להפריך את דבריה.
קולה אומר, "הכרת אותו היטב?" וכשאינני עונה היא אומרת, "כ??תוב באיזה מקום שהיית שותף עסקי שלו."
"זה לא מדויק," אני אומר.
"אבל היה לכם עסק משותף, נכון? זה מה שכתוב לי פה."
"לא," אני אומר. "מישהו הטעה אותך. הוא היה סתם חבר."
"היא אומרת, "א?ה - אוקיי." נשמע קול הקשה על מקלדת ורווח.
"אז אתה יכול לספר לי משהו על המילי?ה שלו?"
"המיליה שלו?" אני אומר, וטורח לתקן את המבטא הפוע?ה שלה.
"כן, אתה יודע - עם מי הוא היה מסתובב, באיזה מין צרות עלול היה להסתבך, מינ?י טיפוסים מפוקפקים..." והיא מוסיפה בבת צחוק עמומה, "זה די יוצא דופן, מה שקרה."
אני קולט שאני מוטרד, כועס אפילו.
"כן," אני אומר לבסוף. "יש לך ביד סיפור לא רע."
למחרת מופיעה במדור הפלילים כתבה קצרה. נקבע שגופתו של צ'אק ראמקיסון היתה מוטלת במים ליד בניין הו?ם דיפ?ו? מעל שנתיים, בין סרטנים, צמיגי מכוניות ועגלות קניות, עד שאיזה צוללן אורבני, כך הוא מכונה שם, עלה על "התגלית המקברית" בזמן שצילם להקת דגי בס מפוספס. במהלך השבוע שלאחר מכן מופיעים כמה קטעי עדכונים, אף אחד מהם אינו מוסיף מידע כלשהו. אבל נרא?ה שהקוראים מגלים בזה עניין, וכמה חובבי מסורת אף מוצאים עידוד בכך ששוב נמצא קורבן רצח בתעלת גוואנוס. עוד המוות במותנ?י חביבתנו, כפי שמנסח זאת בשנינה אחד הפרשנים.

בלילה שבו אנחנו מקבלים את הבשורה, רייצ'ל, במיטה לצדי, שואלת, "אז מי זה האיש הזה?" וכשאינני ממהר להשיב היא מניחה מידיה את הספר שלה.
"אה כן," אני אומר, "אני בטוח שכבר סיפרתי לך עליו. אחד שהכרתי מהקריקט. מישהו מברוקלין."
היא חוזרת אחרי, "צ'אק ראמקיסון?"
יש בקולה איזו נימה של ריחוק שלא מוצאת חן בעיני. אני מתהפך על צדי ועוצם את עיני. "כן," אני אומר, "צ'אק ראמקיסון."

צ'אק ואני נפגשנו לראשונה באוגוסט 2002. שיחקתי אז קריקט ברנדו?לף וו?ק?ר פארק שבסט?טן איילנד, וצ'אק היה שם אחד משני השופטים העצמאיים שהעניקו את שירותיהם תמורת תשלום סמלי של חמישים דולר. האוויר היה צמיג כמו ג'לי, יום חם ואביך ללא רוח, אפילו לא בריזה מהקיל ון קאל שמימיו זורמים במרחק של פחות ממאתיים מטר מווקר פארק ומפרידים בין סטטן איילנד לניו ג'רזי. מדרום נשמע מרחוק קול רעם עמום. אחר צהריים אמריקני ודביק להחריד שגרם לי להתגעגע לצל שמטילים ענני קיץ פורחים בצפון אירופה, להתגעגע אפילו לימים שבהם אפשר ללבוש שני סוודרים ולשחק קריקט תחת שמים צוננים עם טלאים פזורים בלבד של תכלת - שמספיקה בדיוק למכנסיים של מ?לח, כפי שהיתה אמי אומרת.

ווקר פארק היה, על פי קני-המידה שהבאתי איתי, מקום עלוב מאוד בשביל קריקט. אזור המשחקים היה, ועודנו ודאי, חצי מגודלו התקני של מגרש קריקט. הדשא אינו אחיד ותמיד מגודל מדי, אפילו אחרי גיזום (פעם כמעט מעדתי כשרדפתי אחרי כדור), ואם אמנם במשחק קריקט כהלכה, יש אומרים, השער מוצב על גבי עשב, הרי שהפ??יץ' בווקר פארק עשוי מחימר ולא מאדמת כ??בול, וחייבים לכן לכסות אותו בציפוי של סיבי אגוז קוקוס; ולא זו בלבד אלא שהחימר חיוור וחולי כמו של בייסבול ולא אדום כמו של קריקט, ואי-אפשר לסמוך לאורך זמן על ההקפצה שלו; וגם אם הכדור אכן מנתר עליו מדובר בהקפצה נעדרת גיוון ומורכבות. (שערים שבנויים מאדמה ועשב מציעים עושר של אפשרויות: רק אלה עשויים לאתגר ולתגמל במלואו רפרטואר של מגיש בעל כדורים מהירים ומנתרים ומסתחררים, ורק אלה עשויים גם לבחון במלואו את הרפרטואר של חובט בעל מכות הגנה והתקפה, שלא לדבר על כוחו המנטלי.) ועוד בעיה יש שם. עצים גדולים - מינ?י אלון, ליקווידמב?ר, טיליה - גודשים את שולי ווקר פארק. ולכל חלק מן העצים האלה, ויהא זה הקטן שבעלים, יש להתייחס כאל חלק מגבולות המגרש, מה שמכניס למשחק מרכיב של מקריות. כדור עשוי להתגלגל תכופות בין גזעי העצים, ושחקן השדה שרודף אחריו נעלם חלקית מן העין, וכך כשהוא שב ומגיח והכדור בידו פורצת מחלוקת קולנית סביב מה שבאמת קרה שם.

עם זאת, על פי קני-מידה מקומיים, ווקר פארק הנו אתר משחקים אטרקטיבי. מגרשי הטניס הסמוכים למגרש הקריקט נחשבים לוותיקים ביותר בארצות הברית, והפארק עצמו מוקף מכל צדיו בתים ויקטוריאניים עם גינות נוי מטופחות. התושבים המקומיים גילו מאז ומתמיד סובלנות כלפי נחיתת כדור קריקט אקראי שמגיע כמו מטאור של חמוצית ענקית לתוך השיחים המלבלבים שלהם. מועדון הקריקט של סטטן איילנד נוסד בשנת 1872, ולמעלה ממאה שנים שיחקו הקבוצות שלו מדי קיץ על הדשא הקטן הזה. עד 1920 לערך היה ווקר פארק בבעלות המועדון. כיום שייכים הקרקע והמועדון - מבנה לב?נים בסגנון טיודור מ-1930 לערך, שהחליף את קודמו שכ??לה בשריפה - למחלקת הפארקים והפנאי של עיריית ניו יורק. עובד המחלקה הזו, מעין דמות רפאים, אמור היה בזמני להתגורר בעליית הגג של הבניין, אבל איש מעולם לא ראה אותו. האולם המרכזי הושכר לגן ילדים, ולרשות שחקני הקריקט הועמדו דרך קבע רק המרתף וחדר המלתחות החבוט. ולמרות הכול אף מועדון קריקט אחר בניו יורק אינו נהנה מתנאים נוחים שכאלה או מע?בר מפואר שכזה: דונלד ברדמן וגארי סו?ב??רס, שחקני הקריקט הטובים ביותר בכל הזמנים, שיחקו שניהם בווקר פארק. והח?לקה הישנה הזו ניחנה למזלה גם בשקט ובשלווה. אתרי משחק אחרים כמו א?יידלוו?יילד פארק ומארין פארק ומגרש מו?נרו? כו?ה?ן, משתרעים ממש מתחת לנתיבי האוויר של שדה התעופה קנדי. ואילו סיוויו? פארק (שכשמו לא הוא ואינו נשקף כלל אל הים) שבקנארסי, סובל לא רק מצווחות מטוסים אלא גם משאגות האינסוף של ב??לט פארקוו?יי, לולאת האספלט החוצצת בין מרבית דרום ברוקלין לבין מי הים.

מה שמשותף לכל אתרי המשחק האלה זה הדשא הגרוע שפוגם בעיקר באמנות החבטה, זו שמטרתה לפגוע בכדור על פני הקרקע במגוון אלגנטי של מכות שחובט מיומן מקדיש שנים כדי לשלוט בהן ולשמר אותן: מכת הסטה, מכת וו, מכת חיתוך ותנופה ומשיכה, מכה אנכית ועוד מיני טכניקות ובנות טכניקות שנ?הגו? כולן על מנת לשגר את כדור הקריקט שיתגלגל הלאה והלאה כמו מכוחו של קסם עד לקצה המרוחק של מגרש המשחקים. אבל מי שמנסה את כוחו בניו יורק במכות הקלאסיות הללו צפוי למצוא את הכדור שלו בסבך העשב, הדשא: שהוא, כפי שאני מבין, צמח ריחני, מתאים להפליא לפעילויות פנאי ספורטיביות ומתקשה להיקלט בקרקע; ואם כבר צומח שם משהו ירוק ועשבוני, הוא אף פעם איננו מכוסח בהתאם לדרישות הקריקט. כתוצאה מכך ותוך כדי הפרה בוטה של חוק החבטה הראשון, נאלץ החובט להכות את הכדור באוויר והחבטה הופכת למין סוג של הימור. בעקבות זאת משתבש גם מערך שחקני השדה כי אלה מוסטים מהר מאוד מעמדותיהם שבתוך המגרש לעבר תחנות מרוחקות בשוליו, ושם הם מתמהמהים בעצלתיים. דומה הדבר למשחק בייסבול של הום ראנס ולא של בסיסים, כשכל השחקנים מורחקים לעמדות בשדה החוץ. גרסה מנוונת כזאת של הספורט - קריקט שיחים, היה צ'אק מכנה זאת לא אחת בזלזול - גורמת לחבלה שהיא בראש וראשונה אסתטית: מן העיבוד האמריקני של המשחק נעדר כל היופי של קריקט על גבי מדשאה בממדים ראויים, היכן ששחקני המגרש הפנימי הלבושים לבן כמוהם כטבעת של ברבורים על רקע המגרש האליפטי הרחב, נקבצים שוב ושוב בהרמוניה לעבר החובט ומתפזרים שוב ושוב בחזרה לעמדות המוצא שלהם בתנועתיות קצובה ונשנית כמו של ריאות, כאילו המגרש עצמו נושם שם באמצעות אורחיו הבוהקים.

ואינני בא לומר שאין קסם גם בקריקט הניו-יורקי. ערב קיץ אחד לפני שנים ישבתי עם רייצ'ל במונית בברונקס. יצאנו לבקר חברים בריו?ורד?ייל ונסענו לאורך רחוב ברודוויי, שעד אז לא היה לי מושג עד כמה הוא מצפין.

"אוי! תראה, יקירי," אמרה רייצ'ל.

היא הצביעה לימיננו - עשרות שחקני קריקט נראו רוחשים על גבי מגרש בתוך פארק פתוח. שבעה או שמונה מ?שחקים התנהלו שם בשטח שגודלו הספיק בקושי לשלושה או ארבעה, כך שאזורי המשחק השונים, אשר סומנו באמצעות קונוסים אדומים ושבילים וחביות אשפה וכוסות קלקר, חפפו זה לזה עד להביך. גברים בלבן ממשחק אחד התערבבו בגברים בלבן ממשחק אחר, המוני מגישים סחררו בעת ובעונה אחת את זרועותיהם כמו טחנת רוח פעילה של מגישי קריקט, המוני חובטים הניפו בה בעת אלות שטוחות מעץ ערבה, כדורי קריקט התעופפו מכל עבר ובעקבותיהם אצים רצים בלבן. המגרש היה מוקף צופים. חלקם ישבו מתחת לעצים שתחמו את הפארק בברודוויי; אחרים נאספו סביב שולחנות פיקניק בקצה המרוחק של הגן הציבורי, היכן שצמחו עצים גבוהים וצפופים יותר. וב?כ?ול התרוצצו ילדים, כמו שאומרים. מנקודת הראות המוגבהת שלנו נראתה התמונה הזאת - של ון קו?רטל?נד פארק ביום ראשון - כמו תוהו ובוהו עליז, וכשחלפנו על פני המקום רייצ'ל אמרה, "זה נראה כמו ציור של ברויגל," ואני חייכתי אליה כי היא לגמרי צדקה, ולמיטב זיכרוני גם הנחתי אז את ידי על בטנה. זה היה ביולי 1999. היא היתה בחודש השביעי להריונה עם הבן שלנו.

היום שבו פגשתי את צ'אק היה שלוש שנים מאוחר יותר. אנחנו, סטטן איילנד, שיחקנו נגד קבוצה מסנט קיטס - קיטיטיאנים, הם נקראים, כאילו השתייכו כולם לאיזו כת מקצועית אזוטרית. חברי הקבוצה שלי היו במקור מטרינידד, גוויאנה, ג'מייקה, הודו, פקיסטן וסרי לנקה. בקיץ ההוא של שנת 2002, כשבגלל הבדידות שיחקתי שוב אחרי שנים שלא שיחקתי, וגם בקיץ שאחריו, הייתי הלבן היחיד שנראה שם במגרשי הקריקט של ניו יורק.

זמן-מה לפני כן הציבה מחלקת הפארקים מגרש בייסבול תחרותי בפינה הדרום-מערבית של ווקר פארק. לשחקני קריקט לא הותר לעלות עליו לפני סיומם של כל משחקי הסו?פטב?ו?ל המורשים. (אני וחברי הקבוצה שלי התייחסנו במעט התנשאות כלפי הסופטבול, תחביב של זריקות מלאות - הכדורים הקלים ביותר שחובט קריקט עשוי לקבל אי פעם - ותפיסות רכות בכפפה שלא הצריכו לא מיומנות רבה ולא את האומץ הנדרש כדי לתפוס כדור קריקט קשה בידיים חשופות.) וכך התחרות נגד הקיטיטיאנים, שהיתה אמורה להתחיל בשעה אחת, החלה באיחור של שעה, כאשר שחקני הסופטבול - גברים מזדקנים ובעלי עודף משקל ממש כמונו רק לבנים - הואילו סוף סוף להסתלק משם. בגלל העיכוב הזה התחילו הבעיות. הקיטיטיאנים הביאו איתם כמות גדולה של אוהדים, אולי ארבעים, והאיחור גרם אצלם אי-שקט. אז הם התחילו להשתעשע בהפקרות גדולה מהרגיל. חבורה אחת הקיפה איזו טויוטה שחנתה בד?ל?פילד פ?ל?ייס, בגבולו הצפוני של המגרש, והבחורים התכבדו שם בקולניות במשקאות אלכוהוליים מקו?ל?ר, צעקו והקישו במפתחות על בקבוקי הבירה שלהם, בקצב הסו?ק?ה שטרטר ללא הרף מבעד לרמקולים של הטויוטה. נשיא הקבוצה שלנו, קלווין פ??ר?ייר?ה, ברנש בבלייזר מברבדוס בשנות השבעים לחייו, חשש מתלונות ולכן ניגש לבחורים ואמר בחיוך, "רבותי, ברוך בואכם לכאן, אבל עלי לבקש מכם לנהוג בדיסקרטיות. אנחנו לא רוצים בעיות עם מחלקת הפארקים. תרשו לי להזמין אתכם לכבות את המוזיקה ולהצטרף אלינו למגרש?"

הבחורים התרצו לבסוף, אבל מאוחר יותר הסכימו הכול כי בהשפעת אותה תקרית התחולל בהמשך העימות שבגללו הנוכחים שם יזכרו תמיד את היום הזה.

לפני תחילת המשחק, אחד מחברי הקבוצה שלנו, ראמ?ש, כינס אותנו במעגל לתפילה. הצטופפנו איש איש וזרועותיו על כתפי רעהו - להלכה היינו שלושה הינדים, שלושה נוצרים, סיקי אחד וארבעה מוסלמים. "אלוהים," אמר הכומר ראמש, כפי שקראנו לו, "מודים אנו לך שהבאת אותנו הנה היום למשחק ידידותי זה, ומבקשים שתשמור עלינו בריאים וכשירים במהלך התחרות היום.

אנחנו מבקשים מזג אוויר נוח, ומבקשים את ברכתך על המשחק הזה, אלוהים." התפזרנו בתשואות סוערות ועלינו על המגרש.
הגברים מסנט קיטס חבטו במשך למעלה משעתיים. במהלך הסיבובים האלה שמרו האוהדים שלהם על מהומה מו?כרת של צחוקים וקנטורים והתחכמויות מגבולו המזרחי של המגרש, שם הם התקבצו בצל עלים ושתו רום מכוסות נייר ואכלו דגים ועופות צלויים. "להכות בכדור!" הם צעקו, ו"הבנאדם מעיף!" והרימו ידיים בתנוחה של דחליל שמסמנת הגשה רחוקה מדי. "רחוק מדי, שופט, רחוק מדי!" הגיע תורנו לחבוט. הסיבובים הלכו והתמשכו והמשחק נעשה מתוח יותר וכמות הרום הלכה וגדלה.

רעש המוזיקה התחדש שוב מכיוון הטויוטה ושוב נאספה סביבה חבורת גברים, וצעקות הצופים הלכו ונעשו טעונות יותר. באווירה כזאת, שאיננה בשום אופן חריגה בנוף הקריקט הניו-יורקי, כל המהלכים במגרש ומחוצה לו מקבלים אופי לוחמני יותר. בשלב מסוים נפלו האורחים קורבן לחשד, שכנראה מקנן לו דרך קבע במוחותיהם של שחקני קריקט בעיר הזאת, כאילו מתרקמת איזו מזימה לגזול מהם את הניצחון, ופניות שחקני השדה ("נו איך זה, אדון שופט?") לבשו אופי מריר ווכחני וכמעט פרץ קרב בין שחקן שדה אחד לבין צופה שאמר משהו.

לכן גם לא הופתעתי, כשהגיע תורי לחבוט, שקיבלתי שלוש הגשות מהירות וגבוהות ברצף כשהאחרונה מביניהן היתה מהירה מדי בשבילי והכתה בי בקסדה. חברי הקבוצה שלי צעקו בכעס - "באיזה סרט אתה, בחורצ'יק?" - ובשלב הזה הכיר השופט בחובתו להתערב. הוא חבש מגבעת קש ולבש מעיל לבן של שופטים ששיווה לו מראה של מי שמנצח על ניסוי מעבדה חשוב - מה שהיה במובן מסוים גם נכון. "שחק לפי הכללים," אמר צ'אק ראמקיסון בקור רוח למגיש. "אני מזהיר אותך בפעם האחרונה: עוד הגשה אחת כזאת ואתה בחוץ."

המגיש לא הגיב ורק שיגר ארצה יריקה. הוא חזר אל העמדה שלו, התכונן להגשה, ושילח עוד כדור גבוה מדי. שאגות זעם עלו משני המחנות שעל גבול המגרש, וצ'אק ניגש אל קפטן הקבוצה. "הזהרתי את המגיש," אמר צ'אק, "והוא התעלם מהאזהרה שלי. הוא לא יגיש יותר." שאר שחקני השדה הגיעו נרעשים בריצה והקיפו את צ'אק. "איזו זכות יש לך? בכלל לא הזהרת אותו." התכוונתי כבר להתערב, אבל עו?מ?ר, הפרטנר הפקיסטני שלי לחבטות, עצר בעדי. "אתה תישאר כאן. זה תמיד ככה עם האנשים האלה."

ואז, כשהוויכוחים במגרש ומחוצה לו נמשכו - "אתה שודד לנו, שופט! אתה שודד לנו!" - קלטה עיני דמות גבר שמהלך לאטו לעבר המכוניות החונות. עקבתי אחריו במבטי כי היה משהו מסתורי באדם הזה שבחר לעזוב דווקא ברגע דרמטי כזה. הוא לא נראה ממהר במיוחד. הוא פתח לאטו דלת של מכונית, נרכן פנימה, התעכב שם דקות אחדות ואז הזדקף במקומו וסגר את הדלת. נראה היה שהוא אוחז משהו בידיו כשהילך בחזרה למגרש. אנשים החלו לצעוק ולרוץ. אישה אחת צרחה. חברי הקבוצה שלי שהסתופפו על גבול המגרש התפזרו לכל עבר, חלקם לתוך מגרשי הטניס ואחרים התחבאו מאחורי עצים. האיש ההוא נראה מדדה עכשיו בצעדים מהוססים. קלטתי שהוא לגמרי שיכור. "לא, טינו?," צעק מישהו.
"אוי שיט," אמר עומר, והחל להתקדם לעבר מגרש הבייסבול. "רוץ, רוץ."

אבל אני נשארתי במקומי, ממוסמר במובן כלשהו לדמותו המדשדשת של האקדוחן ההזוי, ולופת בכוח את המחבט המקצועי שלי מתוצרת גאן אנד מו?ר. שחקני השדה החלו בינתיים לסגת בידיים מורמות למחצה בבהלה ותחינה. "תוריד את זה, תוריד את זה, בנאדם," אמר אחד מהם. "טינו! טינו!" נשמע קול צעקה. "חזור הנה, טינו!"

ואילו צ'אק ניצב שם עכשיו לבדו. כלומר, גם אני הייתי שם. עמדתי במרחק מטרים ספורים ממנו. זה לא דרש ממני שום אומץ כי לא הרגשתי דבר. כל התקרית הזאת עברה עלי במין ריקנות.
האיש עצר במרחק של כשלושה מטרים מצ'אק. הוא החזיק באקדח ביד רופסת. הסתכל עלי ואז שוב על צ'אק, נטף זיעה ולא אמר מילה. הוא ניסה, כפי שצ'אק תיאר את זה אחר כך, להבין את ההיגיון שבמצבו.

עמדנו שם שלושתנו במשך זמן שנראה ארוך. ספינת מכולה נראתה חולפת חרש מבעד לחצרות האחוריות של בתי ד?ל?פילד פ?ל?ייס.

צ'אק פסע צעד אחד קדימה. "צא מתחום המגרש, אדוני," הוא אמר בנחישות. ופשט את כף ידו לעבר המועדון במין תנוחה של סדרנים. "צא מיד, בבקשה. אתה מפריע למהלך המשחק. קפטן," פנה צ'אק בקול רם אל הקפטן הקיטיטיאני שניצב במרחק-מה משם. "לווה בבקשה את האדון הזה אל מחוץ למגרש."
הקפטן התקרב בהיסוס. "אני בא עכשיו, טינו," קרא לעברו. "מאחוריך. בלי שטויות עכשיו."
"אל תדאג," רטן טינו. הוא נראה תשוש ומובס. הוא שמט מידו את האקדח ויצא לאטו מהמגרש. המשחק התחדש לאחר הפסקה קצרה. איש לא מצא לנכון להזמין משטרה.

כשהמשחק הסתיים חברו שתי הקבוצות יחד ליד המועדון הישן וח?לקו בירות וקולה עם ויסקי ואריזות אוכל סיני ודיברו בכובד ראש על מה שהתרחש שם. מישהו ביקש שקט, וצ'אק ראמקיסון ניגש והתייצב במרכז ההתקהלות.

"יש לנו בשפה האנגלית ביטוי," אמר, כששקט החל להשתרר בין השחקנים. "הביטוי הוא 'לא קריקט'. כשאנחנו לא מרוצים ממשהו, אנחנו אומרים 'זה לא קריקט'. איננו אומרים 'זה לא בייסבול' או 'זה לא פוטבול'. אנחנו אומרים 'זה לא קריקט'. זוהי מחוות הוקרה לכבוד המשחק הזה שאנחנו משחקים, מחוות הוקרה גם לכבודנו." הגה לא נשמע עכשיו בקהל. עמדנו שם סביב הדובר, בוהים בחגיגיות בבהונות רגלינו. "אבל ההוקרה הזאת דורשת אחריות. תראו," אמר צ'אק, והצביע על חולצת אחד השחקנים עם סמל המועדון של סטטן איילנד. "'לו?ד?ה לו?דו?ם אינסיגני?ה ס?קו?נד?רי?ה', כתוב פה. אז נכון שאני לא יודע לטינית, אבל א?מרו לי מה הפירוש של זה, ואני בטוח שאתה, אדוני הנשיא, תתקן אותי אם אני טועה" - צ'אק הנהן בראשו לעבר נשיא המועדון שלנו - "הפירוש הוא, 'ניצחון זה לא הכול. זה רק משחק.' אז נכון שמ?שחקים הם עניין חשוב. הם מעמידים אותנו במבחן. הם מלמדים אותנו מה זו חברו?ת, מספקים בילוי משעשע. אבל קריקט, יותר מכל ספורט אחר, הוא, תרשו לי לומר" - וצ'אק השתהה לרגע בדרמטיות - "שיעור בהליכות. וכולנו יודעים את זה; אין צורך שאפרט." כמה ראשים הנהנו לעברו. "ועוד משהו. אנחנו משחקים את המשחק הזה בארצות הברית. התנאים פה קשים בשבילנו. אנחנו משחקים היכן שיש ביכולתנו, היכן שמאפשרים לנו. כאן בווקר פארק יש לנו מזל; יש לנו פה מלתחה, שאנחנו חולקים עם זרים ועוברי אורח.

ברוב המקומות האחרים אנחנו נאלצים למצוא איזה עץ או שיח." אחד או שניים מבין המאזינים החליפו ביניהם מבטים. "הנה היום," המשיך צ'אק, "התחלנו באיחור, כי לשחקני הבייסבול יש זכות קדימה על המגרש הזה. ועכשיו שסיימנו את המשחק אנחנו נאלצים להוציא את המשקאות שלנו משקיות נייר חום. אז מה אם אנחנו משחקים פה בווקר פארק זה מאה שנים מד?י שנה. אז מה אם המקום הזה נבנה בכלל בתור מגרש קריקט. יש בעיר הזאת מתקן קריקט אחד ראוי? לא. אף לא אחד. אז מה אם יש לנו מעל מאה וחמישים מועדונים שמשחקים באזור ניו יורק. אז מה אם קריקט הוא משחק המחבט והכדור הנפוץ והמתרבה ביותר בעולם. שום דבר מכל אלה לא משנה בכלל. אין לנו פה מקום בארץ הזאת. אנחנו בדיחה. קריקט? מצחיק מאוד. אז עושים לנו טובה ואנחנו משחקים. אבל מספיק שלא נעמוד בציפיות, והטובה הזאת תיעלם, תאמינו לי. פירוש הדבר הוא," אמר צ'אק, והרים קולו כשמלמולים והלצות וצחקוקים החלו לרחוש בקהל, "פירוש הדבר הוא שמוטלת עלינו אחריות כפולה ומכופלת לשחק כמו שצריך. אנחנו חייבים להוכיח את עצמנו. כדי שהמארחים שלנו יראו שהחבר'ה המוזרים האלה עושים דווקא משהו ראוי. אני אומר 'יראו'. אין לי מושג למה אני משתמש במילה הזאת. מדי קיץ הלא כובשים מאות שחקני קריקט את הפארקים בעיר הזאת אבל איש איכשהו איננו מבחין בהם. אנחנו כאילו בלתי נראים. לא שיש בזה חידוש כלשהו עבור אלה מבינינו שהם שחורים או חומים.

ואלה שהם לא" - צ'אק חייך אלי כמכיר בנוכחותי - "יסלחו לי, אני מקווה, אם אספר שאני לפעמים אומר לאנשים, אתה רוצה לנסות להרגיש מה זה להיות שחור בארץ הזאת? לך תתלבש בבגדי הלבן של שחקני קריקט. תלבש לבן בשביל להרגיש שחור." אנשים צחקו, מתוך מבוכה בעיקר. אחד מחברי הקבוצה שלי הושיט לי אגרוף ידידותי ואני החזרתי לו טפיחה. "אבל לנו הרי לא אכפת בכלל, כל עוד אנחנו משחקים. נכון או לא? רק תעזבו אותנו במנוחה ואנחנו כבר נסתדר. אבל אני טוען שאנחנו חייבים לאמץ גישה חיובית יותר. אני טוען שאנחנו חייבים לתבוע את המקום שמגיע לנו בארץ הנהדרת הזאת. כי למעשה יש לקריקט היסטוריה ארוכה בארצות הברית. בנג'מין פרנקלין עצמו היה חובב קריקט. טוב, אני לא אכנס עכשיו לנושא הזה," מיהר צ'אק לומר, מפני שמצא עצמו כבר בתחרות קשה מול רעש מתגבר שעלה מבין השחקנים. "בואו נגיד רק תודה שהכול נגמר בשלום, שהקריקט הוא המנצח היום."

בזאת סיים השופט את דבריו לקול תשואות מהוססות; ומיד אחרי זה פנו כולם איש לביתו - להו?ב?ו?ק?ן ולפאסאיק, לקווינס ולברוקלין, ובמקרה שלי - למנהטן. עליתי על המעבורת של סטטן איילנד, ג'ון פ. קנדי, במקרה הזה, ועל גבי אותה גיגית כתומה וענקית פגשתי שוב את צ'אק ראמקיסון. הבחנתי בו על הסיפון, בין תיירים ורומנטיקנים שמתמסרים כליל לנופיו המפורסמים של מפרץ ניו יורק.

קניתי לי בירה והתיישבתי במסבאה, לצד זוג יונים על כרכוב. לאחר כמה דקות בלתי נסבלות בחברת מחשבותי בלבד, נטלתי לידי את התיק שלי ועברתי קדימה כדי להצטרף לצ'אק.
לא ראיתי אותו. וכבר עמדתי לחזור על עקבותי, כשקלטתי שהוא ממש מולי והיה מוסתר פשוט מאחורי האישה שהוא נישק. נתקפתי מבוכה וניסיתי לסגת משם בלי לעורר את תשומת לבו; אבל כשהגובה שלך הוא מטר תשעים ושניים יש תרגילים שלא קל לך לבצע.

"אה, שלום," אמר צ'אק. "טוב לראות אותך. תכירי, יקירתי, זה -"
"ה?נ?ס," אמרתי. "הנס ון דן ברוק."
"ה?יי," אמרה האישה, ונרתעה אל בין זרועותיו של צ'אק. היא נראתה בת ארבעים לערך, עם תלתלי בלונד וסנטר שמנמן. היא נופפה לי באצבעותיה.
"הרשה לי להציג את עצמי כראוי," אמר צ'אק. "צ'אק ראמקיסון." לחצנו ידיים. "ון דן ברוק," הוא אמר, כבוחן את שמי. "דרום-אפריקני?"
"אני מהולנד," אמרתי בנימה של התנצלות.
"הולנד? בטח, למה לא." הוא התאכזב, כמובן. היה מעדיף הרי שאני אגיע מארצם של בארי ריצ'רדס ואלן דונלדס וגראם פ?ו?לו?ק.
אז אמרתי, "ואתה מ...?"
"מכאן," הצהיר צ'אק. "מארצות הברית."
החברה שלו נעצה בו מרפק.
"מה רצית שאגיד?" אמר צ'אק.
"מטרינידד," אמרה האישה, והסתכלה על צ'אק בגאווה. "הוא מטרינידד."
הרמתי במבוכה את פחית הבירה שלי. "טוב, תקשיבו, אני לא אפריע לכם, סתם יצאתי לשאוף קצת אוויר."
וצ'אק אמר, "לא, לא, לא. תישאר פה איתנו."
והחברה שלו אמרה לי, "היית במשחק היום? הוא סיפר לי מה קרה. זוועה."
אמרתי, "זה היה משהו, איך שהוא טיפל בזה. ואיזה נאום נתת שם."
"טוב, יש לי ניסיון בזה," אמר צ'אק, וחייך אל החברה שלו.
והיא טפחה לו על חזהו ואמרה, "ניסיון בנאומים או ניסיון במצבי חירום?"
"שניהם," צ'אק אמר. הם צחקו יחד, ואני קלטתי כמובן שהם זוג יוצא דופן: היא אמריקנית ולבנה, קטנה ובהירת שיער; הוא מהגר מגודל, מבוגר ממנה בעשור וכהה מאוד - כמו קוקה-קולה, הוא אמר פעם. הצבע שלו בא מהצד של אמא שלו, שמוצאה המשפחתי היה מאיזה מקום בדרום הודו - מ?דראס, לפי ניחוש של צ'אק. הוא היה צאצא של פועלים צמיתים והבין מעט בעניינים האלה.

במפרץ נערך בדיוק אירוע של ספינות מפרש עתיקות. מפרשיות שהיריעות שלהן בקושי נמתחו באוויר הדומם התקבצו שם מסביב ומע?בר לאליס איילנד. "כיף במעבורת הזאת, לא?" אמרה החברה של צ'אק. עברנו על פני אחת הספינות, ערבוביה של תרנים וחבלים ומ?פרשים, וצ'אק והחברה שלו הצטרפו אל נוסעים אחרים שהחליפו נפנופי ידיים עם צוות הספינה הזו. צ'אק אמר, "רואים את המפרש שם? המלבני העליון? גורד שחקים קוראים לו. אלא אם כן זה מפרש הירח. או מפרש הירח או גורד שחקים, אחד משניהם."

"מה, נהיית גם מומחה לסירות עכשיו?" אמרה החברה שלו. "יש בכלל משהו שאתה לא יודע? אוקיי, חכמולוג, אז איזה מהם הוא מפרש העפיפון? או מפרש הש?דרית? ת?ראה לי את השדרית, אם אתה כזה חכם."
"א?ת בעצמך שדרית," אמר צ'אק והידק את זרועו סביבה. "את השדרית שלי."

כשהתקרבנו למנהטן המעבורת האטה. בצל המגדלים הצפופים היה למים גוון שזיפי. עוד נוסעים הגיחו מטרקלין המעבורת והחלו למלא את הסיפון. הספינה התחבטה בפגושי העץ של הרציף, ועצרה. כמו בנחיל ירדו ממנה כולם אל הרציף החשוך, ודרכי המשתרכת עם תיק הקריקט שלי נפרדה מדרכם של צ'אק והחברה שלו. רק כשירדתי כבר בכבש היציאה מהרציף ראיתי אותם שוב, פוסעים יד ביד לעבר באט?רי פארק.

מצאתי מונית ונסעתי ישירות הביתה. הייתי עייף. ובאשר לצ'אק, גם אם מצאתי בו עניין, הוא היה מבוגר ממני כמעט בעשרים שנה, והדעות הקדומות שלי כבר תייקו את השופט הנואם המוזר הזה עם חוג הקריקט האקזוטי שלי, שלא היתה לו כל נגיעה במצבי ובחיי היומיום שלי.

מצבי, עלי לומר, היה בלתי נסבל. כמעט שנה חלפה מאז הכריזה אשתי שהיא עוזבת את ניו יורק וחוזרת ללונדון עם ג'ייק. זה קרה באחד מלילות אוקטובר, בשעה ששכבנו זה לצד זה במיטה בקומה התשיעית של מלון צ'לסי. מאז אמצע ספטמבר הסתתרנו שם, שרויים במעין שיתוק גם אחרי שקיבלנו את אישור הרשויות לחזור ללו?פט שלנו בטר?ייב??קה. בדירת המלון שלנו היו שני חדרי שינה, מטבחון ונוף אל קצה ראשו של האמפייר סטייט בילדינג. היתה בה גם אקוסטיקה בלתי רגילה: משאית שנתקעה במהמורה בכביש נשמעה שם בדממת השעות הקטנות של הלילה כמו פיצוץ, ונהמה אדירה של אופנוע חולף גרמה פעם לרייצ'ל להקיא מאימה.

ברחוב 23 מערב דהרו אמבולנסים מזרחה עשרים וארבע שעות ביממה בליווי מתייבב של אופנועי משטרה. הייתי מתבלבל לפעמים בין יללות הסירנות לבין בכיו של בני בלילה. מזנק מהמיטה וניגש לחדר שלו ונושק לו חסר ישע, אפילו שהפנים המחוספסות שלי העירו אותו לפעמים והייתי נאלץ להישאר איתו ולעסות את גבו הנוקשה הזעיר עד אשר חזר ונרדם. אחר כך חמקתי למרפסת וניצבתי שם כמו זקיף. חיוורונן של שעות החשכה, למרות שמ?ן, היה יוצא דופן. מצפון למלון הבהיקו בזה אחר זה רחובות מצטלבים כאילו כל אחד מהם עצר בתוכו את השחר. פנסי מכוניות, להט מחוספס של בנייני משרדים שוממים, חזיתות חנויות מוארות, ערפל כתום של פנסי רחוב: כל אשפת האור הזו טוהרה לכדי זוהר באוויר שרבץ כמו גל כסוף ונמוך מעל לב העיר והעלה בי את המחשבה המטורפת על דמדומים אחרונים של ניו יורק. כשחזרתי למיטה, שרייצ'ל שכבה בה וישנה כביכול, הייתי מתהפך על צדי ומוצא את המחשבות שלי מסתבכות להן באלימות בהכנות להימלטות פתאומית מהעיר. רשימת המיטלטלים החיוניים היתה קצרה - דרכונים, קופסה מלאה תצלומים, רכבות הצעצוע של בני, מעט תכשיטים, המחשב הנייד, מבחר נעליים ושמלות שרייצ'ל הכי אוהבת, מעטפה חומה מלאה במסמכים רשמיים - ובמקרה הצורך גם על כל אלה אפשר לוותר.

אפילו עלי אפשר לוותר, הבנתי בתחושה מוזרה של הקלה; ובהמשך דבק בי חלום חוזר ונשנה שבו אני ברכבת תחתית, משליך את עצמי על איזה מ?תקן מתקת?ק ומקריב בכך את חיי כדי להציל את המשפחה שלי. כשסיפרתי לרייצ'ל על הסיוט שלי - שראוי היה לסיווג הזה משום שהפצצה בחלום תמיד התפוצצה והעירה אותי - היא סידרה את שערה מול המראה בחדר האמבטיה. מאז הכרתי אותה תמיד היה לה שיער קצר, נערי כמעט. "שלא תעלה בדעתך אפילו שתצא מזה ככה בקלות," היא אמרה, ועקפה אותי בדרכה לחדר השינה.

היו לה פחדים משלה, בעיקר תחושת בטן שבטיימס סקוו?ר, היכן ששכן משרד עורכי הדין שלה, יתרחש הפיגוע הבא. ובמיוחד היה לה קשה בתחנת התחתית של טיימס סקוור. בכל פעם שכף רגלי דרכה באותו עולם תחתון ארעי של בטון - זו גם היתה התחנה למשרד שלי, שבו התייצבתי בדרך כלל בשבע בבוקר, שעתיים לפני שרייצ'ל התחילה את יום עבודתה - חשתי את טעם החרדה שלה. המון אינסופי עלה וירד שם במעברים ובשבילים כמו דמויות נודדות של א?ש?ר. נורות חשופות של חשמל בעוצמה גבוהה נתלו מקורות נמוכות, ומחיצות זמניות ורציפי עץ ושלטי הוראות בכתב יד סימנו כי מסביבנו מתרחש תהליך סמוי ובלתי ניתן לחישוב של בנייה או של הרס. את אווירת האסון חסרת הפשר עוד ה?עצים המופע הנצחי, באחת ממנהרות התחנה, של גבר היספאני קטן קומה שריקד עם בובה בגודל אדם. לבוש כולו בשחור ואוחז בלהט גרוטסקי את בת-זוגו הדוממת, היה האיש מזיע ומפזז ומדשדש בסדרת צעדים שנראו לי כמו פוקסטרוט וטנגו ופ?נד?נגו? ופסדו?בל?ה, מטלטל את הבובה שלו ומתחכך בה בכוונה רבה לקצב המוזיקה ועיניו תמיד עצומות. עוברים ושבים נעצרו לבהות. היה בו משהו מפחיד - משהו מעבר לנואשות הכלכלית והאמנותית שניכרה בקווי פניו המיוזעים ואפילו מעבר לסטייה המינית שבהתנהלותו. משהו בבובה שלו אולי. כפות ידיה ורגליה היו קשורות לבעליה. היא לבשה חולצה שחורה קצרה וצעקנית ושערה היה שחור ופרוע כמו בקריקטורות של צועניות. פניה צוירו בקווים גסים ששיוו לה מבע אטום וחלול. גופה אמנם הגיב לתנועותיו המיומנות של בן-זוגה - כשהוא הניח ידו על אחוריה היא פרכסה באקסטזה - אבל ארשת פניה נותרה ערפילית. הריקנות שלה היתה מוחלטת, אינסופית; ועם זאת היה האיש הזה משועבד לה בעליל... אין ספק שהייתי במצב נפשי לא בריא, כי ככל שהרביתי לצפות במופע הזה כך נעשיתי מוטרד יותר. הגעתי למצב שכבר לא יכולתי לעבור ליד הצמד בלי לחוש פרפורי אימה, להאיץ את צעדי לעבר המנהרה הבאה ולעלות בריצה במדרגות לטיימס סקוור. שם הרגשתי מיד טוב יותר. אני, בניגוד לרוח האופנה, אהבתי את גלגולה החדיש של טיימס סקוור. לא היה לי דבר נגד אנשי הביטחון של דיסני או מתחם א?י-א?ס-פ?י-א?ן, התיירים המשוטטים או בני הנוער המתגודדים מחוץ לאולפן א?ם-טי-וי.

ובעוד שרבים הרגישו נלעגים ומגומדים בשל סיעור החושים שבכיכר וראו כוונת זדון או עזות מצח פ?רו?מ?ת?אית במסכים הנוזליים המתקדמים של מבזקי החדשות ובקלסתרים בגובה חמישה-עשר מטר שניבטו מתוך שלטי מודעות מבריקים ובפרסומות המהבהבות והצעקניות למשקאות ולמחזות זמר בברודוויי, אני תמיד התייחסתי לכל הברקים והרוח האלה כמו אל נוצות הצוואר של כמה מיוני העיר - כאמצעי טבעי וצנוע ללב?וש צבע אחר. (צ'אק הוא שהראה לי פעם בברודוויי איך להקת יוני סלעים אפורות, המשקפת במדויק את גוני מדרכת הבטון עם נוצות הגב המפוספסות בצבע האספלט, לובשת ללא כל צורך בקצותיה נצנוץ ירוק וסגול.) אולי כתוצאה מסוג העבודה שלי, תאגידים - ואפילו אלה שהמסכים המחושמלים שלהם לוהטים מעל טיימס סקוור - נתפסים בעיני כיצורים פגיעים ונזקקים שזכאים למפגני כוח. עם זאת, כפי שרייצ'ל אכן ציינה, ייתכן שפשוט איבדתי את הרגישות שלי.

רייצ'ל שכבה בחושך על צדה ואמרה, "החלטתי כבר. אני לוקחת את ג'ייק ללונדון. אני מתכוונת לדבר מחר עם אלן ווטסון על חופשה מהעבודה."
שכבנו שם גב אל גב. אני לא זזתי. לא אמרתי דבר.
"אני לא רואה שום ברירה אחרת," אמרה רייצ'ל. "זה פשוט לא הוגן כלפי הקטן שלנו."
גם הפעם לא הגבתי. רייצ'ל אמרה, "הבנתי את זה כשחשבתי על החזרה לטרייבקה. כי מה? נתחיל מחדש כאילו כלום לא קרה? ובשביל מה? בשביל סגנון החיים המופלא של ניו יורק? בשביל שאני אסכן כל יום את חיי בדרך לעבודה שרק מרחיקה אותי מהבן שלי? כשאנחנו אפילו לא זקוקים לכסף הזה? כשאני כבר לא נהנית מזה בכלל? זה טירוף, הנס."

הרגשתי שאשתי מתיישבת במיטה. זה רק לכמה זמן, היא אמרה בקול נמוך. רק כדי לקבל קצת פרספקטיבה על הכול. היא תגור אצל הוריה ותוכל להקדיש תשומת לב לג'ייק. הוא זקוק לזה. לחיות ככה במלון מחורבן, בעיר שאיבדה את שפיותה, זה לא טוב בשבילו: ושמתי בכלל לב איך הוא התחיל להיות נדבק כזה? אני אוכל לטוס לביקור כל שבועיים; ואפשר גם תמיד לדבר בטלפון. היא הדליקה סיגריה. חזרה שוב לעשן אחרי הפסקה של שלוש שנים. היא אמרה, "יכול להיות שזה אפילו יעשה לנו טוב."

נפלה עוד שתיקה. יותר מכול הרגשתי עייף. עייפות: אם היה סימפטום קבוע למחלה שבחיינו בזמן ההוא, הרי היתה זו העייפות. בעבודה היינו בלתי נלאים; בבית כל מחווה ערנית ולו? הזעירה ביותר היתה מעל לכוחנו. מדי בוקר התעוררנו עם לאות קטלנית שהשינה רק גרמה לה להתחדש. ומדי ערב אחרי שהשכבנו את ג'ייק אכלנו בשתיקה גרגר נחלים ואטריות שקופות למחצה שלאיש מאיתנו לא היה די כוח להוציא מהאריזות שלהם; התנמנמנו כל אחד בתורו באמבטיה; ולא הצלחנו להישאר ערים עד סופה של תוכנית טלוויזיה. רייצ'ל היתה עייפה ואני הייתי עייף. נשמע בנאלי, כן - אבל הבעיות שלנו היו בנאליות, חומר לירחוני נשים. חיי כולם, חשבתי אז - אני זוכר - מתנקזים בסופו של דבר אל טורי העצות של ירחוני הנשים.
"נו אז מה דעתך? בשם אלוהים, תגיד משהו, הנס."
שכבתי עדיין בגבי אליה. אמרתי, "גם לונדון היא לא ממש מקום בטוח."
"אבל יותר בטוח, הנס," אמרה רייצ'ל, בנימה של רחמים כמעט. "יותר בטוח."
"אז אני אבוא איתך," אמרתי. "ניסע כולנו."

המאפרה רחשה כשהיא כיבתה בתוכה את הסיגריה שלה. "בוא לא נעשה יותר מדי החלטות גדולות," אמרה אשתי. "אנחנו עלולים עוד להתחרט על זה. בעוד חודש או שניים נחשוב בצורה צלולה יותר."

מרבית הימים והלילות הבאים עברו בייסורי רגשות וברירות ודיונים. זה נורא, כשאין יותר תשובות לשאלות של אהבה ומשפחה ובית.

דיברנו על האפשרות שרייצ'ל תעזוב את העבודה שלה או תעבוד במשרה חלקית, שנעבור לברוקלין או לווסטצ'סטר או אפילו, למה לא בעצם, לניו ג'רזי. אבל זה לא ענה על בעיית אינדיאן פ?ו?ינט. התברר שיש איזה כור גרעיני במקום שנקרא אינדיאן פוינט, כחמישים קילומטר מאיתנו, במחוז וסטצ'סטר. אם משהו רע יקרה שם, טרחו ליידע אותנו ללא הרף, אז "הנשורת הרדיואקטיבית", או מה שזה לא יהיה, עלולה פשוט לרדת על ראשינו. (אינדיאן פוינט: השם לבדו מעלה חששות קמאיים וחשוכי מרפא.) והיתה גם חוץ מזה בעיית הפצצות המלוכלכות. התברר שכל אידיוט יכול לבנות פצצה מלוכלכת ולפוצץ אותה במנהטן. עד כמה זה סביר? אף אחד לא ידע. מעט מאוד בכלל היה מובן או ודאי, וניו יורק עצמה - מקור אידיאלי לשעשוע עירוני המשמש תשובה לחוסרים האדירים ביותר - קיבלה אופי מפלצתי מאיים של מציאות שעלולה היתה לבלבל גם את אפלטון. אז ניסינו, על פי הניתוח הבלתי רלוונטי שלי, להימנע ממה שניתן לכנות שגיאה היסטורית. כלומר, ניסינו להבין אם אנחנו שרויים במצב טרום-אפוקליפטי, כמו יהודי אירופה בשנות השלושים או תושבי פומפיי, או שאולי מצבנו רק דמוי-אפוקליפטי, כמו ימי המלחמה הקרה של תושבי ניו יורק, לונדון, וושינגטון ובעצם גם מוסקבה. התקשרתי בחרדתי לאביה של רייצ'ל, צ'רלס בו?לטו?ן, ושאלתי אותו איך התמודד הוא עם סכנת ההשמדה הגרעינית. רציתי להאמין שאותה פיסת היסטוריה, כמו מבול עתיק שמותיר לעדו?ת שכבה גיאולוגית של עפר על קרקעית הימים, ציידה את השורדים בה באיזה מידע מיוחד.

צ'רלס היה, אני מאמין, נבוך - גם בגלל תוכן החקירה שלי וגם בשל העובדה שבחרתי לערוך אותה אצלו. שנים רבות קודם לכן היה חמי מנהל פיננסי עם רולס רויס, של קונגלומרט שכבר קרס בנסיבות ידועות לשמצה. הוא מעולם לא התאושש לגמרי מפשיטת הרגל שלו בעקבות זאת, ובהתאם לאמונה המיושנת שכבר מיצה את עצמו, היה מסתובב בבית כשעל פניו חיוך מתנצל ואף מושפל משהו. כל הסמכויות הפיננסיות והביתיות היו עכשיו בידי אשתו, אשר בתור מוטבת של מספר קרנות נאמנו?ת וירושות נשאה בעול פרנסת המשפחה, וכך, משבגרה הילדה רייצ'ל, נוצר בבית ציר כוח נשי שממנו הודר הזכר היחיד שם. מאז ראשית היכרותנו היה צ'רלס מרים גבה אדיבה ותוה?ה של גבר אל גבר על מנת להציע לי מפגש על כוס בירה שקטה, כפי שקרא לזה, בפאב המקומי. תמיד היה ועדיין נותר אנגלי חביב עם מקטרת וחליפות ללא רבב.

"אני לא בטוח שאצליח באמת לעזור לך," הוא אמר. "אנשים פשוט השלימו עם זה וקיוו לטוב. לא בנינו בונקרים בחצר ולא נמלטנו להרים, אם זה מה שאתה שואל." ומשהבין שאני מצפה לשמוע ממנו עוד משהו הוא הוסיף, "אני, לאמתו של דבר, האמנתי בהרתעה, וזה, נדמה לי, עזר. אבל החבר'ה האלה היום הם צרה אחרת. אף אחד לא יודע בכלל מה הם חושבים." יכולתי לשמוע אותו מקיש ברוב חשיבות במקטרת שלו. "הם עלולים באמת לשאוב עידוד ממה שקרה, אתה לא חושב?"

בקיצור, לא ניתן היה להכחיש את האפשרות שעוד פורענות ניו-יורקית אורבת בפתח, ושלונדון היא ככל הנראה מקום בטוח יותר. רייצ'ל צדקה; היה בכל מקרה היגיון בדבריה, שלצורך ענייננו - ובדומה לכל הוויכוחים שלי עם רייצ'ל - היו גם נחרצים. החשיבה המיתית שלה על אודותי אמרה שאני, כפי שהיתה מציינת בהבעה של מי שגילה את הדבר הכי מצחיק בעולם, רציונליסט. זו היתה לדעתה תכונה מושכת אצלי: ההתנהלות הולנדית המתוכננת שלי, השימוש שלי במילה "א?רגו?". "ארגונומיה," היא השיבה פעם למישהו ששאל באיזה תחום אני עוסק.

האמת היא ששימשתי כאנליסט מניות במ----, בנק מסחרי עם פעילות נרחבת של מסחר בניירות ערך. בתקופה שבה הועברנו למלון החלו עסקי האנליסטים לאבד מעט מזוהרם, ללא ספק כתוצאה מן המעמד המוגזם של אחדים מהם; ומהר מאוד נעשה העסק שלנו גם מושמץ למדי. כל מי שמעודכן בחדשות הכלכלה של השנים האחרונות, או בעצם בעמוד השער של הניו יורק פוסט, זוכר ודאי את השערוריות שחשפו כמה שימושי מידע פנים בשוק המניות, ואני מניח כי השמות ג'ק ב. גרו?ב?מן והנרי בלו?דג?'ט נשמעים עדיין מוכרים לאחדים מבין ציבור המשקיעים המתקרא רגיל. אני אישית לא הייתי מעורב בפרשיות השנויות במחלוקת. בלודג'ט וגרובמן עבדו עם מניות טלקומוניקציה וטכנולוגיה; אני הייתי אנליסט של מניות חברות גז ונפט עתירות הון, ואיש מחוץ לענף לא הכיר אותי. בתוך הענף החל לצאת לי כבר שם של גורו: ביום שישי של השבוע שבו הכריזה רייצ'ל על כוונתה לעזוב ללונדון, דירג אותי אינסטיטיושנל אינב?סטו?ר במקום הרביעי במגזר שלי - זינוק אדיר של שישה מקומות מאז השנה שעברה. לציון ההישג הזה לקחו אותי כמה אנשים מהמשרד לבר במידטאון: המזכירה שלי, שפרשה אחרי משקה אחד; צמד אנליסטים של מניות אנרגיה בשם א?פ??לב?י וריב?רה; וכמה אנשי מכירות. עמיתי היו מרוצים ולא מרוצים גם יחד מן ההישג שלי. מצד אחד היה בכך עיטור של כבוד לבנק שגם הם באופן עקיף ענדו על חזם; מצד שני הוצמד העיטור הזה בסופו של דבר לחזי שלי - ומצאי העיטורים והגמול הכספי שנלווה להם איננו בלתי נגמר. "אני שונא לשתות את החרא הזה," אמר לי ריברה כשרוקן לתוך הכוס שלו את בקבוק השמפניה החמישי שקניתי, "אבל מאחר שאתה הרי עומד לזכות ברובו של הבונוס השנתי הדפוק שלי, אז אני שואב ככה סיפוק מחלוקה מחדש של ההון."

"ממש סוציאליסט אתה, ריברה," אמר אפלבי, ובהרמת אגודל אל פיו הזמין עוד בקבוק. "זה כבר מסביר הרבה דברים."
"ה?י, ריברה, מה עם האימייל?"
ריברה היה מעורב במאבק לא ברור נגד שינוי כתובת האימייל שלו בעבודה. אפלבי אמר, "בצדק הוא עומד על שלו. הוא מותג, לעזאזל. דאגת לעצמך כבר לרישום סימן מסחרי, ריברה?"
"הנה לך סימן," אמר ריברה, והראה לו אצבע משולשת.
"הי, ב??האר אומר שיספר עכשיו את הבדיחה הכי מצחיקה ששמע בחיים שלו."
"ספר כבר את הבדיחה, בהאר."
"אמרתי שאני לא מספר אותה עכשיו," אמר בהאר בביישנות. "זאת בדיחה גסה."
כולם צחקו. "אתה יכול לתאר לנו את הבדיחה בלי לספר אותה," יעץ אפלבי לבהאר.
"זאת בדיחה על זין של כושי," אמר בהאר. "קשה לתאר אותה."
"נו, בנזונה, תא?ר כבר."
"טוב אז יש למלכה סיסמה," אמר בהאר. "והסיסמה היא 'זין של כושי'."
"שמישהו יסביר להנס מה זאת סיסמה."
"שמישהו יסביר להנס מה זה זין של כושי."
"אז המלכה אומרת" - וכאן פצח בהאר בקול בריטי נשי מצייץ - "זה אכיל?"
ריברה אמר, "אוי אלוהים, הנס, מה קרה לך?"
כי אני קמתי בבהלה על רגלי. אמרתי, "אני חייב לזוז. תמשיכו בלעדי חבר'ה." ונתתי לריברה את כרטיס האשראי שלי.
הוא התרחק מעט מהאחרים ואמר, "אתה בטוח בסדר? אתה נראה..."
"אני בסדר. תעשו חיים."

חזרתי למלון מיוזע כולי. לאחר המתנה מייסרת למעלית היחידה שעבדה מיהרתי אל דלת הדירה שלנו. בפנים שרר שקט. נכנסתי ישר לחדר של ג'ייק. הוא שכב באלכסון על ערימת סדינים. התיישבתי על קצה מיטת הילדים שלו מתוצרת איקאה ויישרתי את גופו וכיסיתי אותו. הייתי קצת שתוי; לא יכולתי שלא להעביר את שפתי על לחייו הסמוקות. כמה חם היה עורו בן השנתיים! כמה יפים נראו העפעפיים שלו!

הלכתי לחדר השינה שלי עם התרגשות מחודשת. המנורה ליד המיטה דלקה, ורייצ'ל שכבה שם ללא ניע כשפניה אל החלון. הקפתי את המיטה וראיתי שעיניה פקוחות. רייצ'ל, אמרתי בשקט. זה לגמרי פשוט: אני בא איתכם. כרעתי לצדה, במעילי עדיין. ניסע כולנו, אמרתי. אני אקבל את הבונוס שלי ואז נעזוב יחד, כל המשפחה. יהיה נחמד בלונדון. נחמד בכל מקום. בטוסקנה, בטהראן, לא משנה איפה, אוקיי? בואי נעשה את זה. נצא לנו להרפתקה. נחיה לנו.

הייתי גאה בעצמי על הנאום הזה. הרגשתי שכבשתי את י?צרי.
היא לא זזה ממקומה. אחר כך אמרה, "זה לא עניין של גיאוגרפיה, הנס. אתה לא יכול למ?פות את זה."
"את מה?" אמרתי בהתנשאות ונטלתי את ידה. "מה זה בכלל 'זה'? אין שום 'זה'. יש רק אנחנו. המשפחה שלנו. ולעזאזל עם כל השאר."

אצבעותיה היו צוננות ורפות. "אוי, הנס," אמרה רייצ'ל. פניה התכרכמו והיא פרצה בבכי קל. אחר כך מחתה את אפה והניפה את רגליה במיומנות אל מחוץ למיטה ונחפזה אל חדר האמבטיה: איזו אישה נמרצת עד חסרת תקנה. פשטתי את מעילי והתיישבתי על הרצפה, נשען בגבי אל הקיר. הקשבתי דרוך: היא התיזה מים זורמים על פניה וצחצחה שיניים. ואז חזרה והתיישבה על הכורסה הפינתית ולפתה את ברכיה מתחת לסנטרה. היה לה נאום משלה לשאת. היא דיברה כמי שמאומנת בטיעונים משפטיים, בקצרה ובמילים מדויקות. בזו אחר זו, משך דקות אחדות ככל הנראה, נפלטו מילותיה באומץ לחלל חדר המלון וסיפרו את תולדות נישואינו, את האמת. הרבה רגשות רעים עמדו בינינו בחודשים האחרונים, אבל כעת חשתי כלפיה אהדה עצומה. ובעוד היא מחבקת את עצמה במרחק מטרים ממני ונושאת את המונולוג שלה, אני חשבתי על היום שבו היא קפצה בריצה אל זרועותי. היא רצה קדימה ואז זינקה בפישוט אברים. כמעט נפלתי. והיא, נמוכה ממני כמעט בחצי מטר, טיפסה על גופי בברכיים וקרסוליים להוטים ופראיים עד שהתיישבה על כתפ?י. "ה?י," אמרתי במחאה. "קדימה," היא פקדה. ואני צייתי. התנודדתי במורד המדרגות וסחבתי אותה לאורך רחוב פו?רטו?ב??לו?.
הנאום שלה הגיע אל סופו: איבדנו כבר את היכולת לדבר זה עם זה. הפיגוע בניו יורק ללא כל ספק הבהיר זאת. היא מי?מיה לא הרגישה כה בודדה וחסרת מנוח ורחוקה כל כך מהבית כמו בשבועות האחרונים. "וזה רע מאוד, הנס. רע מאוד."
יכולתי להעלות טיעוני-נגד במילים משלי.

"אתה נטשת אותי, הנס," היא אמרה, ומשכה באפה. "אני לא יודעת למה, אבל הפקרת אותי להסתדר לבדי. ואני לא מסוגלת להסתדר לבד, פשוט לא מסוגלת." והצהירה שעכשיו הכול לדידה עומד למבחן, כולל, לדבריה, נ?ר?טיב הנישואים שלנו.
אני אמרתי בחריפות, "נרטיב?"

"כל הסיפור הזה," היא אמרה. הסיפור עליה ועלי, לטוב ולרע, עד שהמוות יפריד בינינו, הסיפור על המיזוג בינינו להבדיל אותנו מכל האחרים - הסיפור. הוא כבר לא עובד, הוא איכשהו כבר מזויף. וכשהיא חושבת על העתיד, מדמיינת את כל השנים האלה... "אני מצטערת, יקירי," אמרה, ודמעות הציפו את עיניה. "אני נורא מצטערת." היא מחתה את אפה.

ישבתי על הרצפה, חרטומי הנעליים שלי הצביעו ללא כל היגיון על התקרה. צווחות רכבי החירום גאו מן הרחוב, הציפו את החדר ושככו בזו אחר זו.

באסוני אמרתי, "יש משהו שאני יכול להגיד כדי לשנות את דעתך?"
ישבנו זה מול זה בשתיקה. אחר כך זרקתי את המעיל שלי על כיסא והלכתי לחדר האמבטיה. כשלקחתי את מברשת השיניים שלי היא היתה רטובה. היא השתמשה בה בהיסח דעת אינטימי של אישה עם בעלה. התייפחות מייללת עלתה לי מן החזה. התחלתי לשאוף ולנשוף. נמלאתי בושה עמוקה וחסרת תועלת - על שאכזבתי את אשתי ואת בני; על שאין בידי האמצעים להמשיך ולהיאבק, להגיד לה שאני מסרב לקבל את זה שהנישואים שלנו קרסו פתאום, שלכולם יש משברים בחיי הנישואים, שאנשים מחזיקים מעמד למרות המשברים וגם אנחנו יכולים, להגיד לה שהיא אולי מדברת ככה בגלל ה?לם או איזה מצב זמני אחר, להגיד לה שתישאר, להגיד לה שאני אוהב אותה, להגיד לה שאני זקוק לה, שאעבוד פחות, שאני איש משפחה, איש בלי חברים ובלי תחביבים, ששום דבר אין לי בחיים חוץ ממנה ומהילד. נתקפתי בושה - כעת אני מבין זאת היטב - מפני שאינסטינקטיבית זיהיתי בתוכי פטליזם מתיש ונורא, תחושה שהתוצאות הגדולות אינן קשורות אלא באקראי למאמצים שלנו, שהחיים הם חסרי תקנה, שאהבה היא הפסד, שאת כל הראוי להיאמר אין יכולת לומר, שהק?יהיון הוא כללי, שההתפוררות היא בלתי נמנעת. נתקפתי בושה מפני שממני, ולא מהטרור, היא נמלטה.

עם זאת בלילה ההוא ק?רבנו זה לזה בחדר השינה המוגף. ובמהלך השבועות הבאים, האחרונים שלנו כמשפחה בניו יורק, עשינו סקס בתדירות שהזכירה את שנתנו הראשונה יחד, בלונדון. אלא שהפעם בז?רו?ת ובלי נשיקות, ממשמשים ומלקקים ומוצצים ודופקים בניכור מינ?י כוס וזין ותחת ושדיים שנ?קרו לנו ברצף אומלל של מפגשים. החיים עצמם נעשו חסרי גוף. המשפחה שלי, עמוד השדרה של י?מ?י, התפרקה. הלכתי לאיבוד ב??זמן חסר חוליות.
לבשנו תבונה מעשית נוראה. בדצמבר אזרנו כוח לבקר בלופט שלנו כדי לקחת כמה חפצים. הסתובבו אז בעיר שמועות על דירות נטושות שמזיקים פלשו לתוכן, וכשפתחתי את הדלת הכנתי עצמי לכל זוועה. אבל מלבד ענני אבק על החלונות נותר ביתנו הישן בדיוק כפי שעזבנו אותו. לקחנו קצת בגדים, ורייצ'ל התעקשה לבחור כמה פריטי ריהוט ל?דירה במלון, שאני הייתי אמור להמשיך לשכור. היא דאגה לרווחתי ממש כשם אני דאגתי לה. הסכמנו שבכל מקרה לא נחזור לגור בטרייבקה. שנמכור את הלופט ונשקיע את תמורתו, מעל מיליון דולר, באיגרות חוב ממשלתיות, בתיק מניות זהיר, ובהתאם לטיפ שקיבלתי מכלכלן שסמכתי עליו, בזהב. היו לנו עוד שני מיליון דולר בחשבון חיסכון משותף - שוק ההשקעות הלחיץ אותי - ומאתיים אלף בכמה חשבונות עובר ושב, משותפים גם הם. הגענו להבנה שבשנה הקרובה איש מאיתנו איננו נוקט צעדים משפטיים. הסכמנו בהיסוס שקיים עוד סיכוי שהכול ייראה שונה אחרי שרייצ'ל תתרחק קצת מניו יורק.

טסנו שלושתנו יחד לאנגליה. הגענו בערב חג המולד אל מר ומרת בולטון בביתם שבב??רנס, בדרום-מערב לונדון. בבוקר חג המולד פתחנו מתנות, אכלנו תרנגול הודו ממולא ותפוחי אדמה וכרוב ניצנים, שתינו ש?רי ויין אדום ופורט, שוחחנו על הא ועל דא, הלכנו למיטה, י?ש?נו, התעוררנו, ואחר כך בילינו עוד שלושה ימים בלתי נסבלים כמעט בלעיסות, בליעות, לגימות, הליכות וחילופי הערות סבירות. ואז עצרה לפני הבית מונית שחורה. רייצ'ל הציעה ללוות אותי לשדה התעופה. נדתי בראשי. עליתי למעלה, אל ג'ייק ששיחק בצעצועים החדשים שלו. הרמתי אותו והחזקתי אותו בידי עד שהתחיל כבר למחות. טסתי בחזרה לניו יורק. אין לתאר את העליבות שחשתי אז ושנותרה בי בצורה זו או אחרת במהלך הקשר שלי עם צ'אק ראמקיסון.