61 סיבות לגאווה: תרבות הטראנס

הגשש החיוור, ניקוי ראש, אפרים קישון, קרובים קרובים, זהו זה, השער האחורי, החמישייה הקאמרית, "גבעת חלפון אינה עונה", המערכונים בסיבה למסיבה, ברונו, מה יש?, העולם הערב, נסים אלוני, דורון רוזנבלום, דידי מנוסי, ז'וז'ו חלסטרה, שוטטות, עפאס, דודו גבע, זאב אנגלמייר, דבר אחר, מודי בר-און, ארץ נהדרת. שלא תגידו שלא מצחיק כאן.

"ניקוי ראש" הייתה פורצת הדרך, אחר כך באו "זהו זה" ו"החרצופים" ובשנים האחרונות הפכה "ארץ נהדרת" למדורת השבט. בניגוד למקובל לחשוב, עם ישראל תמיד ידע לצחוק על עצמו ולהעביר ביקורת נוקבת דרך סאטירות משובחות. במה אנחנו נבדלים משכנינו? תשאלו את חוסני מובארק, שחיקוי שלו על ידי אלי יצפאן כמעט גרם לניתוק היחסים הדיפלומטיים בין המדינות.

זה בכלל לא משנה מאיזה קצה של המפה הפוליטית אתם מגיעים; בין אם הסכמתם עם המסר האנטי-מלחמתי של ארי פולמן או שהוא קומם אתכם - "ואלס עם באשיר" הוא הישג קולנועי פרטי של יוצר ענק, אבל כזה שלא יכול היה להיווצר בשום מקום אחר. הוא מתמודד עם שדים אישיים ולאומיים כאחד, עושה זאת בשפה חזותית יוצאת דופן ושולח את הצופים שלו לחוויה אינטנסיבית בנבכי הזיכרון. וכמה שהגיע לו על זה אוסקר.

אין אף קולנוע בעולם שהעז לשלב בין תרבות המערב המתנשאת לדקדנס המזרחי כמו סרטי הבורקס. אם חייתם בישראל ב-61 השנים האחרונות, סביר להניח שבזיכרונכם אצורים כמעט כל משפטי המפתח מ"חגיגה בסנוקר" ו"צ'רלי וחצי", ואתם זוכרים בעל פה את העלילה המרגשת של "נורית".

ההצלחה העולמית של דוד גרוסמן, א.ב יהושע ועמוס עוז (והקונטרה הפרועה של יורם קניוק) חיונית לשפה, לסיפורת ולמדינה העברית לא רק משום שהיא עושה כבוד לתרבות הישראלית; היא הפכה אותם לדוברים אלטרנטיביים של ממשלת ישראל מעבר לים; להוכחה שיש כאן קולות נוספים, בולטים וברורים שחפצים בישראליות אחרת. הם אולי נראים קצת מיושנים אל מול הדור העכשווי והקיצוני יותר, אולם עדיין משמרים - בעיני מקומיים, כמו גם זרים - רוח מוסרית שנדמה שכבר אבדה לנו.

כבר ביצירתו הטלוויזיונית הראשונה, "סיפורים קצרים על אהבה" ניער חגי לוי את הטלוויזיה – סדרה של שישה סרטים קצרים שהיו כולם שיתופי פעולה בין במאים ותסריטאים טריים ומרעננים. עם "בטיפול", שהגיעה כמעט עשר שנים לאחר מכן, הוא שבר את הפורמט הדרמטי המוכר, עשה טיפול פסיכולוגי למדינה שלמה, מכר אותה לגוף התקשורת הבררן והאנין ביותר באמריקה, שבסופו של דבר זכתה בעזרתה למועמדויות ב"אמי". זה התגמול שראוי למי שלא מתפשר.

בעוד שהקולנוע הישראלי ממשיך להילחם על תקציבים וצופים, התיאטרון חוגג עם אולמות מפוצצים, מכירות מנויים שהולכות וגדלות, רפרטוארים מגוונים ושחקנים הופכים לכוכבי ענק (לאיזה שחקן קולנוע יש כאן את הסטאריות של איתי טיראן?). וזה עוד לפני השיפוץ של הבימה.

היצירה הישראלית הכי פורייה היא בתחום התיעודי. אנחנו פשוט אוהבים לתעד את עצמנו – את המשפחה, החברים, המפלגה, הגיבורים, האנטי-גיבורים, האויבים; החיים של כל אחד מאיתנו הם סרט דוקומנטרי שיחכה שיצלמו אותו. בקצב הזה, זה מגיע בקרוב גם אליכם.

חזרתם למלון. כל היום הסתובבתם במוזיאונים, גלריות, מונומנטים היסטוריים וקניונים. הידיים מלאות שקיות והילדים לא מפסיקים לצרוח. הדלקתם את הטלוויזיה כדי להירגע רגע. היי, הנה יש שידור חוזר של "חברים". היי, ממתי רייצ'ל מדברת ספרדית/ צרפתית/ איטלקית/ גרמנית?

הדיבוב הוא רעה חולה שטוב שנחסכה מאיתנו. היא עושה הרבה יותר כבוד ליצירה המקורית ושיפרה את כישורי האנגלית של רוב תושבי המדינה, אז אל תגידו שטלוויזיה מחנכת לבערות.

העובדה שאנחנו יכולים להבין את מי שלא מכליל את ישראל ברשימת המדינות בהן הוא מחתים את הדרכון שלו באופן קבוע, רק גורמת לנו להעריך יותר את אלו שכן ולהרעיף עליו כמויות חום נדירות, שיוצרות קשר שלא קיים במדינות מתוקנות יותר. תוסיפו לכל אלו את המימד האקספיסטי המחייב ותקבלו מפלס צרחות שמעיף את התקרה.

אין באמת מוזיקה ישראלית; מצד אחד גונבים מנגינות רוסיות, נותנים אותן ללהקות צבאיות וקוראים להן שירי עם, ומאידך חומסים את נכסיהם המוזיקליים של הטורקים, המצרים והיוונים. וזה עוד לפני שאמרנו רוק ישראלי. מזל שיש לנו את הטראנס, הז'אנר המוזיקלי הישראלי המקורי והחלוצי היחיד, שהכישרונות הגדולים שלו – אינפקטד מאשרום וסקאזי – הם אלילים שמופיעים בפסטיבלים מול מאות אלפי אנשים בכל העולם. ותודה לגואה שהביאתנו עד היום.

כתבו: ניב הדס ודוד רוזנטל