פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מה שהילדים כבר לא אוהבים

      הלייבל וורפ חוגג 20 שנה ואלון עוזיאל הכין לכבוד המאורע מיקסטייפ היסטורי, במיוחד בשביל הילדים של היום

      זה מטורף כמה שמוזיקה יכולה להשמע חדשנית ומאתגרת ברגע אחד ואילו עשרים, עשר או אפילו שלוש שנים מאוחר יותר, להיות הלישאה של עצמה. ככל שעובר הזמן, אני מבין שהטענה הזו נכונה פי כמה כשמדובר במוזיקה אלקטרונית טהורה וההוכחה לכך היא וורפ רקורדס - הלייבל שכנראה השפיע הכי הרבה על התפתחות הטעם המוזיקלי שלי ושחוגג ממש בימים אלו את חגיגות 20 השנה לקיומו.

      האמת היא שאני שונא מושבע של נוסטלגיה. מדובר בריגוש קל של מחובר למציאות ולא אומר כלום על מי שאתה היום. נוסטלגיה תוקעת אנשים מאחור ובמינונים גבוהים לא מאפשרת התפתחות או חוויות חדשות, אבל, אני רק אנושי, וכשמדובר בוורפ אני מתקפל וזורק את כל הרציונל לפח; מדובר בלייבל שהריליסים שלו הם התמצית של שנות ה-90 - חלקים אפילו זלגו לעשור הנוכחי. בגלל זה השבוע נחרוג ממנהגנו ולא נמלא את המיקסטייפ בשירים שהילדים אוהבים אלא בכאלו שהילדים של פעם אהבו; באלקטרוניקה שבעבר היתה הכי ניסיונית והיום, לרוב, נשמעת הכי באנלית. טוב נו, זה רק אומר שוורפ - מהאולפנים שלהם בשפילד - הצליחו להחדיר לתרבות הרבה יותר דברים מכל לייבל אחר בעשרים השנה האחרונות.

      Boards Of Canada / In A Beautiful Place Out In The Country (דקה 00:00)

      בורדס אוף קנדה תמיד היו פסטורליים למדי. כל מי שאי פעם אהב אותם יתרגש מהקטע המדהים הזה שבאמת, כשמו, גורם לך להרגיש כאילו שאתה נמצא בבית מקסים בכפר (רק בלי להשתעמם מהעובדה שאין לך אינטרנט). כיאה לבורדס אוף קנדה, גם הקטע הזה מכיל סימפולים של ילדים קטנים, מה שאולי מוכיח סופית שבוורפ לא משחררים מוזיקה שהילדים אוהבים, אלא כזו של אנשים שאוהבים ילדים.

      Plaid / Booc (דקה 05:22)

      בשנת 2000 החלטתי שאני צריך להתחיל לרכוש תקליטים במקום דיסקים. הייתי צעיר, מטופש וככל הנראה חובב פוזה. התקליט הראשון שקניתי היה האי-פי " Booc " של פלייד ולמזלי, הוא גם היה האחרון; הבנתי שאנשים צריכים להפסיק להגיד שלתקליטים יש סאונד חם וטוב יותר. שטויות. אם אתם לא מתקלטים במקצועיות זה סתם מגושם, עם קליקים שלא היו אמורים להיות במקור ומתאים לנודניקים שמעדיפים צליל אנלוגי על דיגיטלי רק כי זה נראה להם מגניב יותר.

      Aphex Twin / 4 (דקה 10:14)

      הדבר הראשון שעולה בראש כשחושבים על וורפ הוא אפקס טווין. הוא הכוכב והסמל ובמהותו מגדיר את הסטייל של הלייבל כולו. לאפקס טווין יש הרבה צדדים - בלייבל ריפלקס הוא יוצר אסיד מטורף, בתחילת דרכו הוא הגדיר את האמביינט מחדש ובחיים לא נצליח לנתח את כל מה שיצר תחת השמות הבדויים והכינויים השונים. אבל מה שעושה את אפקס טווין מי שהוא זו הדרך שבה הוא יודע לשלב מלודיות קורעות עם רעשים צורמים שלימים קיבלו את השם דריל נ' בייס. בגלל שאפקס טווין כה חשוב, נשמיע את שני הצדדים האלו - נתחיל בקטע הנ"ל שפשוט מלטף את האוזניים מכל כיוון ונגיע לחלק המכאיב בהמשך.

      Chris Clark / Lord of the Dance (דקה 13:39)

      קריס קלרק טוען שהוא מלך הריקודים. כשמקשיבים לקטע הזה אפשר להתווכח.

      LFO / LFO (דקה 17:49)

      אפשר להגיד ש-LFO התחילו את כל הקטע הזה של וורפ רקורדס, או לפחות משכו את העיניים לכיוונו של הלייבל מתישהו ב-1990. הם הוכיחו שטכנו לא חייב להיות ברייבים - אלא גם בסלון הביתי. אה, והם גם ממש עושים חשק לאקסטזי.

      Two Lone Swordsmen / Machine Maid (דקה 23:05)

      אנדרו וות'רול וקית' טניסווד לקחו את הטכנו למקומות אחרים לגמרי. הם ערבבו אלקטרו ודאב, הוציאו סאונד מלוטש ולא פחדו להתלכלך בניסיונות. הקטע הזה, שנמצא על "Tiny Reminders" משנת 2000 נשמע טרי וחדיש גם ברגעים אלו - והוא לא לבד. תכניסו כל דיסק ישן של Two Lone Swordsmen למערכת ופשוט לא תאמינו כמה שנים קדימה הם נשמעים. הם מהעתיד, אני אומר לכם. מהעתיד.

      Aphex Twin / Ventolin - Salbutamol Mix (דקה 27:39)

      ועכשיו מגיע הפן השני של אפקס טווין וזה שאמור לעשות פחות כיף לאוזניים. "ונטולין" אמור לדמות התקף אסטמה ובזמנו כמעט ולא הייתי מסוגל להקשיב לו. היום זה מרגיש כמו איזה שיר פולק עדין מתקופה עתיקה.

      Autechre / Dael (דקה 33:17)

      ואם כבר הזכרנו שירים שקשה להקשיב להם, Autechre, בזמנו, היו המלכים של הז'אנר: גליץ', IDM או דריל נ' בייס. תקראו לזה איך שאתם רוצים כי גם ככה כבר לא ממש יהיה לכם כוח אליהם היום, אבל, מה לעשות - אי אפשר לסכם 20 שנה של וורפ רקורדס בלעדיהם.

      Squarepusher / Plaistow Flex Out (דקה 39:52)

      "איך אתה מצליח לשמוע את סקוורפושר?" היתה שאלה ששמעתי בערך אלפיים פעם בין שנת תשעים ומשהו ועד 2004. מכל האומנים של הלייבל טום ג'ניקסון נחשב להכי קיצוני ומשוגע, ובכל זאת, הוא חולש על שלל ז'אנרים ולא מתמיד אך ורק בכיוונים הכאילו-מטורפים (ושוב, בפרספקטיבה של זמן הם כבר לא כאלו פסיכים). "Plaistow Flex Out" הוא מהקטעים האלו שמשחקים אותה רגילים - לכל אורכו יש ליין דאבי פשוט שכזה. אבל פתאום, בהפתעה מוחלטת, מגיח אחד הסימפולים הכי מגניבים בעולם ומתנהג כמו בלון ענקי שעף בחדר תוך כדי שיוצא לו האוויר. אתם צריכים לשמוע בכדי להבין את הכוונה.

      Antipop Consortium / Ping Pong (דקה 44:11)

      ב-2002 וורפ רקורדס התחילו לשחק בשדות זרים וההחתמה של הרכב ההיפ-הופ Antipop Consortium הבהירה לכולם שהם יכולים להוציא אלבומים איכותיים ומיוחדים שהם לא נגזרת כלשהי של IDM או טכנו.

      Prefuse 73 / Nuno (דקה 46:52)

      קצת לפני Antipop - שנה, ליתר דיוק - התחיל הפלרטוט של וורפ עם ההיפ-הופ, רק שבהתחלה הם לא היו אמיצים כל כך בכדי לצעוק "יו יו" ותקפו מהכיוון האינסטרומנטלי.

      Gang Gang Dance / House Jam (דקה 49:51)

      Battles / Atlas (דקה 54:34)

      למרות שמדובר בחוזה הפצה בלבד ו-Gang Gang Dance הם לא בדיוק אומנים מהשורה בלייבל, אפשר להבין שוורפ לא רוצים להיתקע מאחור והם רודפים אחר הלהיט הבא במרץ (בדיוק כמו שהם החתימו את !!! בזמנו). האלבום של Gang Gang Dance מ-2008 הוא דרך טובה להגיע ליעד, אך הוא לא הקנה להם את ההייפ ש"אטלס" של Battles הביא להם ב-2007 בעזרת התופים הכי לא אפשריים בעולם והשירה שמערבלת את אנימל קולקטיב ודן דיקון.

      Broadcast / Tears in the Typing Pool (דקה 61:38)

      מכל השירים המדהימים של ברודקאסט נבחרה דווקא הבלדה המקסימה הזו, רק בכדי שנוכל להזיל דמעה על כל אומני וורפ שראויים לאזכור אך בכל זאת לא נכנסו למיקסטייפ: מקסימו פארק - כי למי יש כוח; !!! - כי הקטעים הכי טובים שלהם לא יצאו בוורפ; גריזלי בר - כי הוא קצת פחות טוב מפנדה בר; ג'יימי לידל -כי (ויסלח לי עורך המדור) אני פשוט לא מבין מה כל כך טוב בו; רד סנאפר - כי הם היו סתמיים גם כשהמוזיקה הזו היתה הכי חמה, ועוד ניים דרופינג זריז לסיום: ספידי ג'יי, Plone, מירה קליקס, לוק וויברט, Gravenhurst ו-Nightmares on Wax.

      Leila feat. Terry Hall / Time To Blow (דקה 63:46)

      ליילה אולי הוציאה את אלבום הבכורה שלה בריפלקס - האח הקטן והפרוע יותר של וורפ רקורדס - אבל את האלבום השלישי שלה, "Blood Looms And Blooms" היא שחררה בוורפ בשנה שעברה והתפוצצה לנו ולהם בפרצוף בצורה שרק היא יודעת.

      Jimi Tenor / Moonfolks (דקה 66:49)

      "אנחנו הולכים לטייל בחלל/ אנחנו רוצים להינות/ אנחנו הולכים לעשות הליכת ירח/ לשוטט על השמש/ וכשנפגוש את אנשי הירח/ נלחץ להם את היד/ כי על הירח את יודעת/ הולכים יד ביד". ג'ימי טנור הוא האיש החלקלק ביקום והשיר הזה, שיצא ב-2001, נמצא על האלבום האחרון שלו שעוד עשה לי איזשהו הגיון. אחריו איבדתי אותו.

      Vincent Gallo / Was (דקה 71:47)

      אולי בימנו המוזיקה של וינסנט גאלו מסמלת איזשהי צ'יזיות של פסקולים, אבל בעיני היא עדיין הדבר הכי מרגש שיש בעולם הזה. טוב, אני כבר לא ילד - למרות שאני מתנהג ככזה מדי שבוע ממש פה.