קרוקודיל אינדי

צ'ארלס ראוול וברנדון וולצ'ז – הצמד Crocodiles - הכירו בתור נערים בסן דייגו, עיר החוף הקליפורנית בה הם גדלו. השניים לא ממש התלהבו מהגולשים ומהג'אנקיז שהסתובבו על החוף, וגם לא משום דבר אחר שהיה לעיר להציע. ניכור, תסכול ושיעמום הם ללא ספק שלושת הקטליזטורים המובילים ליצירת רוקנרול, ואלה בדיוק הנושאים שהולידו את אלבום הבכורה של קרוקודיילס, שיוצא עכשיו, “Summer of Hate”.

למען הסר ספק הם פתחו את האלבום (אחרי אינטרו קצר) בהצהרת כוונות חד משמעית: “I Wanna Kill”. את הסנטימנט המוכר הזה הפכו השניים ללהיט א-לה ג'יזס אנד מרי צ'יין. קיר הסאונד של פיל ספקטור כמובן משמש לו בסיס, וגם אם באופן עקרוני לא הייתי לוקחת הצהרה כמו "אני רוצה להרוג" באופן מילולי, אחרי שספקטור הורשע ברצח, הייתי מציעה למשטרה לבדוק את העניין.

החברים הותיקים וולצ'ז וראוול ניגנו ביחד בלהקה בשם The Plot to Blow Up the Eiffel Tower, ולפני כשנה החליטו להצטמצם לצמד. הם הוציאו תקליטון 7 אינץ' בשם “Neon Jesus” בהוצאה עצמית ויצאו להופעות ברחבי ארצות הברית. “Neon Jesus” הגראז'י לא נמצא באלבום, אך הוא זה שהביא לקרוקודיילס הייפ אינטרנטי, אחרי שחבריהם, הצמד No Age מלוס אנג'לס (שאלבומם “Nouns” הפך אותם לסמכות עליונה בקשר לנויז-פופ), בחר בו כאחד השירים הטובים ביותר של 2008.

קרוקודיילס כנראה קראו לעצמם על שם אלבום הבכורה של אקו אנד דה באנימן, אבל הם לא נשמעים כמוהם (אולי רק בשיר "Soft Skull" הפוסט-פאנקי). הם גם לא נועלים קרוקס, למרות שכל מיני בלוגרים מכנים אותם כך בחיבה. ההפך - הם מסתובבים עם משקפי שמש בלילה. כן, הקרוקודיילס הם היפסטרז. והם עושים מוזיקה להיפסטרז. מה שאומר שהם מקוריים בערך כמו תיק לואי ויטון בארבעים שקל משוק בצלאל.

את רשימת ההשפעות (בלשון המעטה) שלהם ניתן למנות בעיניים עצומות: Suicide, ספייסמן 3 וספיריטואלייזד (בייחוד בקטע האינסטרומנטלי הפותח את האלבום, “Screaming Chrome”, ובקטע הסוגר אותו, “Young Drugs” הארוך והמונוטוני), וולווט אנדרגראונד, מאי בלאדי וולנטיין, ויותר מכל להקה אחרת - הג'יזס אנד מרי צ'יין. לא אני הפלתי את השמות, אלא הם. תאמינו לי. מה שכן, הם יודעים ממי ללמוד. או את מי לחקות.

כל האלמנטים המוזיקליים של הלהקות הללו נמצאים במוזיקה של קרוקודיילס. הצ'ק ליסט מושלם: יש גיטרות סמיכות עם שפע של פידבק, דיסטורשן ואפקטים, יש קיר סאונד שהופך ל-drone טובעני, יש תופים אלקטרונים וקלידים, יש מלודיות פופיות ומתוקות האפופות באווירת פסיכדליה אפלה ויש שירה רחוקה שלא עושה שום מאמץ לצוץ מתוך ים הרעש.

הפרפראזה היא בבסיס הווייתם של קרוקודיילס. אפילו שם האלבום “Summer of Hate” מצביע על כך. הקרוקודילים יורקים לקיץ האהבה הזחוח בפנים. אם בקיץ האהבה שלטה פסיכדליה היפית שמחה של שלום ואהבה, הפסיכדליה של קרוקודיילס היא אפלה וא-סוציאלית.

המוסכמה המקובלת היא שבקיץ שמחים ובחורף מתבאסים. למרות שככל שזה נוגע למזג אוויר, הנטייה האישית שלי היא פרחית, עממית ומיינסטרימית לחלוטין, אבל אני יודעת שילדי אינדי אמורים להרגיש ההפך: לאהוב את החורף ולשנוא את הקיץ. או לשנוא את שניהם.

אצל הקרוקודיילס הכל נכון. אך כנראה שמעבר להשפעות נכונות ואינסטינקטים טובים יש להם גם כשרון, כי הם הצליחו לתרגם את כל זה לאלבום טוב. לא רק שהוא נשמע טוב, יש בו גם שירים טובים. עכשיו רק נשאלת השאלה האם העובדה שזה חיקוי הורס את הכל. נראה לי שכן, אבל זה לא באמת מונע ממני להנות מהאלבום. אז אני לא בטוחה, תנו לי לחשוב על זה.

* Crocodiles, “Summer of Hate” (Fat Possum)