פרק ראשון: "דם חם" של הרלן קובן

בספר ה-9 בסדר מיירון בוליטר, מקבל מיירון טלפון מחברה ותיקה ויוצא לפענוח תעלומה. מתוך "דם חם" של הרלן קובן

מערכת וואלה!
04/05/2009

"אתה לא יודע את הסוד שלה," אמר לי וין.
"אני אמור לדעת?"
וין משך בכתפיו.
"זה חמור?" שאלתי.
"מאוד," אמר וין.
"אז אולי אני לא רוצה לדעת."

יומיים לפני כן גיליתי את הסוד שבמשך עשור היא קברה עמוק באדמה - הסוד האישי לכאורה, שלא רק יהרוס את שנינו אלא ישנה את העולם לנצח - תרז קולינס התקשרה אלי בחמש לפנות בוקר וטלטלה אותי בין חלומות ארוטיים למחצה. היא פשוט אמרה, "בוא לפריז."

לא שמעתי את קולה אולי שבע שנים. היו הפרעות בקו ורעשי רקע, והיא אפילו לא טרחה לומר שלום או "מה שלומך?" התגלגלתי במיטה ואמרתי, "תרז? איפה את?"
"במלון קטן ונחמד בגדה השמאלית. אתה תמות עליו. יש טיסה של אייר פראנס, שיוצאת הערב בשבע."
נשענתי אחורנית. תרז קולינס. הזיכרונות והתמונות הציפו אותי - הביקיני הקטלני שלה, האי הפרטי ההוא, החוף שטוף השמש, המבט הממיס שלה, הביקיני הקטלני.

שווה להזכיר פעמיים את הביקיני שלה.

"אני לא יכול," אמרתי.
"פריז," היא אמרה.
"אני יודע."

לפני כמעט עשר שנים ברחנו אל האי ההוא כמו שתי נשמות אבודות. חשבתי שלעולם לא נתראה שוב, אבל התראינו. כעבור שנים אחדות היא עזרה להציל את חיי בני. ואז, בום, היא נעלמה בלי להשאיר עקבות - עד עכשיו.

"תחשוב על זה," היא המשיכה. "עיר האורות. נוכל לעשות אהבה כל הלילה."
הצלחתי בקושי לבלוע רוק. "כן, בטח, אבל מה נעשה במשך היום?"
"אם אני זוכרת נכון, בטח תצטרך קצת מנוחה."
"מנוחה וויטמין אי," אמרתי וחייכתי בניגוד לרצוני. "אני לא יכול, תרז. אני יוצא עם מישהי".
"עם האלמנה של ה-11 בספטמבר?"
תהיתי איך היא יודעת. "כן."
"זה לא קשור אליה."
"סליחה, אבל אני חושב שזה כן קשור."
"אתה מאוהב?"
"זה ישנה לך אם אני אגיד שכן?"
"לא ממש."
העברתי את השפופרת ליד השנייה. "מה קרה, תרז?"
"לא קרה כלום. אני רוצה לבלות איתך בפריז סופשבוע רומנטי, חושני ומלא פנטזיות."
בלעתי שוב את הרוק. "כמה זמן לא שמעתי ממך? שבע שנים?"
"כמעט שמונה."
"התקשרתי אלייך," אמרתי. "שוב ושוב."
"אני יודעת."
"השארתי הודעות. כתבתי מכתבים. ניסיתי למצוא אותך."
"אני יודעת," היא אמרה שוב.
היתה שתיקה. אני לא אוהב שתיקות.
"תרז?"
"כשהיית זקוק לי," אמרה לבסוף, "כשממש היית זקוק לי, הייתי שם, נכון?"
"כן."
"בוא לפריז, מיירון."
"פשוט ככה?"
"כן."
"איפה היית כל השנים האלה?"
"אני אספר לך הכול כשתגיע."
"אני לא יכול. אני יוצא עם מישהי."
שוב השתיקה הארורה הזאת.
"תרז?"
"אתה זוכר מתי נפגשנו?"

זה היה מיד אחרי האסון הגדול ביותר בחיי. זה היה, מן הסתם, גם אחרי האסון הגדול ביותר בחייה. שנינו אולצנו על ידי חברים עם כוונות טובות להשתתף באירוע צדקה. ברגע שראינו זה את זה, הסבל המשותף שלנו פעל כמו מגנט. אני לא מאמין גדול בתיאוריית "העיניים הן חלונות הנשמה". הכרתי יותר מדי פסיכופתים שהוכיחו שלא מדובר במדע מדויק. אבל העצב בעיניה של תרז היה כל כך ברור ומובהק. הוא נבע למעשה מכל ישותה, ובלילה ההוא, כשחיי שלי היו על הקרשים, השתוקקתי אליו.
לתרז היה ידיד שבבעלותו אי פרטי לא רחוק מארובה. ברחנו לשם עוד באותו הלילה ולא סיפרנו לאיש לאן אנחנו נוסעים. בילינו שם שלושה שבועות שלמים, עשינו אהבה וכמעט לא דיברנו, רק הסתערנו זה על זה מפני שלא היה שום דבר אחר לעשות.

"בוודאי שאני זוכר," אמרתי.
"שנינו היינו הרוסים. אף פעם לא דיברנו על זה. אבל שנינו ידענו."
"כן."
"על מה שהרס אותך," אמרה תרז, "הצלחת להתגבר. זה טבעי. אנחנו מתגברים. אנחנו נפגעים ובונים את עצמנו מחדש."
"ואת?"
"אני לא יכולתי לבנות את עצמי מחדש. אני חושבת שאפילו לא רציתי. הייתי מרוסקת, ואולי היה עדיף להישאר מרוסקת."
"אני לא מבין."
קולה היה חלש ורך כעת. "לא חשבתי - אני עדיין לא חושבת, למען האמת - שאני רוצה לראות איך העולם שלי ייראה אחרי שייבנה מחדש. אני לא חושבת שהייתי אוהבת את התוצאה."
"תרז?"
היא לא ענתה.
"אני רוצה לעזור," אמרתי.
"אולי אתה לא יכול לעזור," היא אמרה. "אולי אין טעם."
שוב שתיקה.
"תשכח שהתקשרתי, מיירון. שמור על עצמך."
ואז היא נעלמה.

  • דם חם
  • הרלן קובן

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully