במופע הלילה של ליאור שליין יש הרבה ממה שהלייט נייט של ג'ימי פאלון צריך. אין כאו טעות, זה פשוט שבזמן שהיינו עסוקים בלהגיד שליאור שליין הוא חיקוי זול של לטרמן, לנו, אובריאן ובסופו של דבר פאלון, קרה דבר במשבצת הלילה של ערוץ 10. אם בעבר ליוו את הצפייה בתכנית מבוכה, אי נוחות וגירוד עצבני באצבע שמחליפה ערוץ בשלט, היום אפשר כבר לצחוק בקול בחלק גדול מן הקטעים בתכנית ואפילו, כן אפילו, להזמין אותה במקס (או במג'יק. אין טעם להתקטנן).
לשליין ולחבורת הלילה אולי אין את הכסף שיש ל- NBC, את הרייטינג של NBC או את לורן מייקלס - המפיק הכל יכול של הלייט נייט ב-NBC - אבל מה שיש להם שפאלון צריך כל כך בשביל להפסיק להראות כמו אפס כשהוא מראיין כוכבים רמי דרג, הוא זמן מסך.
כבר עונה שלישית ששליין חורש לילות בוואן ליינרים מול קהל דליל, מערכונים קלילים עם שחקני חיזוק מוצלחים יותר (אן קונופני) ופחות (הילי ילון) וראיונות עם מודחי הריאלטי התורן של השעה. לילה אחרי לילה, לא כולל חופשים, פגרות ולקטים, שליאור שליין יושב על הכיסא ומתרגל. הרגע שבו גרייניק - מי שהיה אמור להיות הפול שייפר של שליין פינה את מקומו לאלרן דקל אחד שלא מנצל את הקלידים שלו בשביל לגנוב זמן מסך היה הרגע בו שליין יכול היה לעבור למוד כיף ולהתחיל לזרוח כמראיין וכמנחה. גם אם הלוק הכולל של ההפקה נראה לפעמים כמו שידורי חירום מהמקלט של פלטפוס (עוד פעם גרייניק?!?); גם אם שליין מאבד לפתע ביטחון ופונה לדקל לאישור הבדיחה הכושלת; גם אם סאונד מחיאות הכפיים של הקהל מעיד על נוכחות דלה או תקרה ממש ממש גבוהה גם אז, איכות הכתיבה המשתפרת, הרעיונות החדשים והביצוע שלהם בפועל, מצליחים להתעלות על הגרפיקה המזעזעת ועל הקול המעצבן של הקריינית בפתיחה ולספק אלטרנטיבה אמיתית לבידור המוטל בספק של הערוץ השני.
בלי גורי ועינב
לשליין של ההתחלה כמו לפאלון של עכשיו, לא היתה הכריזמה של מנחה נוצץ בתכנית אירוח לילית. שליין עוד לא התמחה אז במסירת בדיחות ללא התמיכה של עינב גלילי וגורי אלפי, בדיוק כמו שג'ימי פאלון מעולם לא נתן מונולוג טלוויזיוני ללא תמיכת הצוות של סאטרדיי נייט לייב. לשניהם לא היה מושג בתורת הראיון הקצר, בטח לא כשמולם יושב כוכב זחוח שמגיע לקדם את האג'נדה שלו ונמנע מראש בחוזה מלדבר על מה שאנחנו באמת רוצים לשמוע.
אבל בעוד ששליין גידל מנת כריזמה בכוח והשתמש במיזנטרופיה שלו כדי להיות מרואיין עויין ומשעשע, תוקף אבל בעל הומור עצמי - פאלון התחפר בעמדת המראיין החנפן והמתמסר ביותר שיש; כזה שממנו ביטויים כמו "או מיי גוד, אתה כזה מצחיק", ו"אוי זה כל כך נכון, איזה מדהים אתה" הם תגובה לסיפור הכי משמים שמל גיבסון יכול לפלוט. שליין עלה בכל זאת שלב לליגה שבה המראיינים מעניינים לא פחות מהמרואיין עצמו, לעתים אפילו יותר. ואם זה הופך אותו לחקיין לטרמני הוא צריך לקבל את זה כמחמאה. פאלון לעומתו, בפרגון הברנז'אי שלו, מונע מכל ראיון להתפתח שלב אחד מעבר ליכולות המרואיין, ושם מבטחו במכונת יחסי הציבור ההוליוודית שיושבת מולו כל ערב. כזו שתספק לו סיפורים נעימים על חופשות של סלבס בקאריביים. לא משהו שאי אפשר לראות ב-E!.
נקודת הפתיחה של פאלון, יש לזכור, טובה יותר מזו של שליין לא רק באלפי קילומטרים מפה ועד לאולפנים המהוקצעים של NBC, אלא גם בכמות המשאבים האדירה שמעמידה עבורו הרשת, בשביל שיוכיח לה שהבחירה בו לא היתה טעות. פאלון ישתפר. הוא חייב. אבל עד שייכנס לשנה השלישית שלו ויקבל שפשוף בשביל הכסף שמשקיעים בו, שליין ישודרג לדרגת חפתים מזהב בחליפת הערב שלו. נקווה רק שיהיה לו המקום להמשיך ולעשות את זה.