טיפ שון

משהו טוב קורה לנשמה בזמן האחרון. היא חזרה לסבול. חזרה להרגיש את החרטה הטובה והמוכרת על שורת חטאים מרשימה. תוגת הכינורות של ההלקאה העצמית חזרה להצהיב לה את השמיים והמבט, המבט מלא דמעות. לנו נותר רק לחייך בסיפוק. מאה חדשה, סוף של עשור ואנשים חזרו להרגיש. ולשיר על זה. סול מיוזיק. כשהיא טובה, אין יותר רעה ממנה. הדבקות הקרמלית המפורסמת שלה יכולה רק להטעות. זהו רק ציפוי מעל נפש שסועה, גועשת, אפלה לעיתים ובעיקר שרויה בהמולה שכולה דם, יזע, דמעות וצלילים. יא אללה אילו צלילים. צלילים שמקורם בחטא תמיד יפגעו בנשמה שלך. בין אם היא שרויה בין הפטיש והסדן של החרטה וההלקאה ובין אם בחרה להגיד "זין!", לא משנה באיזה חור היא מסתתרת, היא עדיין הנשמה שלך. תחייה עם זה.

שון לי, מולטי אינסטרומנטליסט ואחד שיודע לחיות יופי-טופי, בדרך כלל בצדדים היותר כייפים של החיים, מביא אותה הפעם בהפוכה. בדומה לאחרון של רפאל סאדיק, גם שון לי עושה ב"Soul In The Hole” הומאז' מכוון הייטב למוזיקה שהוא אוהב. סול מתקתק משנות השישים וכזה מיוסר מהסבנטיז. שני התקליטים האלו יכולים יופי לחיות אחד עם השני כששני מוזיקאים/מפיקים שהתנסו בכל כך הרבה סגנונות ותמיד שמרו קרוב את הלב שלהם, מביאים דווקא בעידן שבו הקאברים משמשים מילה נרדפת לפרסום שווא – ובאלבום הפינג פונג אוקסטרה של שון לי הוא הבהיר שהוא לא מפחד מקאברים - את הגרסה שלהם לעצב המתוק הזה ויוצאים ממנו כמו גדולים, מי פחות מי יותר.

למרות שהוא בן אלף זונות של זמר - הסינגל האחרון של פולאר פייר רק מראה עד כמה - לי, בניגוד לסאדיק, הביא לאולפן כמה תותחים ותותחיות כבדות והתרכז בעיקר במוזיקה. שם הוא שם את הלב שלו מדמם ועצוב כמו האיש שנותר לנקות את האולפן במוטאון לאחר סשן הקלטות שלא נגמר, ביודעו שמחר יהיה אותו דבר, אולי יותר גרוע. לעצבות הנשמה הבלתי נגמרת הזאת כיוון לי באלבום הזה. אלבום, שמה לעשות, למרות כמה מגרעות (ואולי דווקא בגללן) הוא מדויק ונכון לזמן הזה, כשהחורף נגמר והקיץ עוד לא ממש התחיל. הדמדומים בין ההפכים הם מוזיקת הנשמה.

11 קטעים - כמו שצריך - יש ב-“Soul In The Hole”. לי עצמו שר רק בשיר הפתיחה הנושא את שם האלבום, ומזמין אתכן להציץ פנימה, להיכנס לעיתים בענטוז ולעיתים בגב כפוף מדמעות לעולם הזה – והוא אכן יצר אחד – שהוא התקליט. עולם שישמע מוכר, כמעט חיקוי מושלם לשירים מושלמים מפעם ולפרקים הוא נשמע רענן כמו שדה פרחים. בקיצור, משהו שצריך לתת לו סיכוי, גם אם השם מארק רונסון לא מופיע באותיות קידוש לבנה על העטיפה. כי לי, בניגוד לטווס הלונדוני החצ'יך, קצת יותר מוכשר ממנו. את העולם של לי מאכלסים סרסורים לשעבר, מאמות למודות סבל שרק היומיום יכול להפיל, טיפוסים פסיכדליים שלא פוחדים להתנסות ונשים אכזריות ופגועות שרק משלימות יופי את קינת הגברים האלו שיודעים שהם פישלו בגדול ובאו לשיר על זה בקטן, כי רק ככה הן תקשבנה. גם זה לא בטוח. העולם של לי מורכב מבגידות, מהדממה שמגיעה לאחר סקס טוב, זאת שיוצרת לבבות שבורים, מחטאים מקרקשים מחוץ לדלת של מערכת יחסים שלא הולכת לשום מקום, וכל הזמן מתחת מבעבעת, ביצת הדחפים - האם אמא של הגרוב - ועונה על השאלה המגרדת הזאת, למה.

מלבד חידוש אחד לשיר של אל גרין, אחד שיכול ללמד עולמות שלמים מה זאת נשמה, לי חתום על כל השירים כאן; שירים שלמרות שהם מושרים בקולות אחרים, נשמעים מהודקים, חלק משלם ולא איזה אוסף שירים ספורדי שאמורים לרגש ולא אומרים לנו משהו על החיים שלנו כאן. אמנם לא כולם ברמה אחידה, יש כאלו ממש טובים וישנם שניים שבכיף אפשר להעביר בשמיעות הראשונות, אך דווקא חוסר השלמות מתגלה כמשהו שאפשר לחבק ולנשום בסוף הלילה. סוג של אנחת רווחה לאחר שנואשת מהחיפושים שהעסיקו אותך במהלך היום. זה כמעט הופך את התקליט הזה לאנושי, והרי היכולת לטעות, לעשות אפילו את החמורים והנוראים שבמשגים, היא זאת שעושה את המוזיקה לכזו טובה. כשהיא מתחרטת, כמעט לא מאמינה על עצמה, היא הכי טובה שיש. ושון לי, מכוון למקומות האלו, מקומות המסתור של הנשמה. והוא פוגע כ מו שרק מי שנפגע יכול. ויש לו מה להגיד לכם על החיים שלכם. פרגנו לעצמכם חיבוק.

שון לי, "Soul In the Hole"
(Ubiquity)