חדשות טובות

"חשופים" היא בקלות הטלנובלה הכי טובה שהיתה כאן. כל כך טובה, שעם קצת מאמץ היא יכולה להתנער מהתואר "דרמה יומית" ולהיות פשוט דרמה מצוינת. הילית וולברג סקופרית

הילית וולברג

חשופים" היא אולי הדרמה היומית היחידה מבין הטלנובלות של הוט שראויה לכינוי "דרמה יומית". הסיבה העיקרית לכך - מעבר לעובדה שככלל היא משתדלת לשבור את המיתוסים הטלנובליים של טוב ורע – היא שכסדרה, היא אינה שואפת לסוף מפוצץ ודרמטי שיוכל להתפאר בכיתוב "המשך יבוא". התסריט לא מתאמץ לעורר את המתח הבסיסי בשאלות בנאליות כמו "מי רצח?" או "מתי הוא יגלה?", אלא בנוי משיאים עלילתיים, שלא מתביישים להגיע ככה סתם באמצע, כמו בפרק המעולה ששודר אמש.

בעונה הראשונה של "חשופים" היה זה הרגע בו בלעה גלי ארזי (יעל בר זוהר) כדורי אקסטזי באמצע משדר יום העצמאות של מהדורת "חדשות ישראל". שרשרת האירועים לאחר מכן המשיכה אל פיסת העלילה שעוד מתחילת הסדרה הופיע כעובדה מוגמרת: גלי ארזי גומרת מתישהו עם הפנים בתוך הבריכה. אבל גם אחרי שני השיאים הללו, המשיכה "חשופים" לטפס בגרף העלילתי בצירים מקבילים: הרצח של בנצי והופעתה של אחותו, תעלומת התינוק של סמדר או הסכסוך בין תחייה למלכה. עלילות המשנה החזיקו בעצמן מתח משלהן ולעתים גם האפילו על המשך סיפור הנקמה שבין שירה לגלי.

ואכן בפתחה של העונה השנייה נדמה כי יוצרי הסדרה, רם לנדס ושחר מגן, הפנימו בעצמם את החולשה של שירה כדמות (ואת חולשתה של נעמה שנדר כשחקנית) ופינו את העלילה לטובת שתי הדמויות הבולטות (ושתי השחקניות המוכשרות), מירב בן בסט (צופית גרנט) ובלאדי מירי (מארינה מקסימיליאן בלומין). נוכחותן של שתי הפומות הלוחמות הללו האירה את דמותה של יעל בר זוהר ונתנה לגלי ארזי כוח מסוג חדש, כזה שמרתק יותר ממעשה נקמה חוזר ופשטני בשירה מזור.

לעלות לליגה של הגדולים

גם הנוכחות החדשה שקיבל גיא לואל כאיתן הבליין, הכוח הקומי של אלה (ליטל רוזנצוויג) ודרמת המוות הבלתי צפויה של דניאל (הילי ילון) – שיא נוסף שהגיע בשלב מוקדם של העונה – תרמו לביסוסה של הסדרה כדרמה עם טוויסט איכותי. אך בניגוד לעונה הקודמת, זו הנוכחית התהדרה בכמה עלילות משנה שלא מתפתחות לכדי עניין; הילדה האבודה של תחייה, שכל העלילה הסובבת אותה (המחלה, העזיבה של רוביק, זהות האב של בתה) נמאסה כמעט כמו הרומן הביזארי בין שאולי לריקי; הנוכחות העקרה של גבי, אחיו של אופיר זדוף (ליאור מילר) לא נותנת תקווה לפואנטה, בדיוק כמו העלילה ההומוסקסואלית של ברק, שגם אם מכילה בתוכה אמירה והומור, דוחקת לבקש מהוט לפתח את האופציה להריץ קדימה בטכנולוגית ה-Start Over.

אבל למרות החולשה היחסית של הסיפורים המשניים, פרק השיא של אתמול, בו מגיעה אותה נקמה מיוחלת (ומפתיעה למדי) של עמוס ירדן (יורם בינור) וחבורתו הדגים שוב כמה מגן ולנדס שייכים לעולם הדרמות. שני הפרקים שהובילו אל אותו פרק מיוחד ראויים לשבח על בנייתם המדויקת עד לרגע השיא. אם מירב בן בסט הייתה דמות אמיתית, זה היה הרגע בו היא היתה אומרת: "ככה עושים טלוויזיה".

זהו גם הרגע שמעורר מיד את הצורך לקרוא ללנדס ומגן להתנער מהחולשה שלהם לעלילות משנה סבוכות של סדרות נוער ולעלות לליגה של הגדולים. "חשופים", לו צומצמה למספר דל של פרקים והייתה מנפה כמות יפה של שחקנים נטולי כישרון, יכלה לעטר בגאון את רפרטואר הפקות המקור האיכותיות של הוט לצד "תמרות עשן" ו"פרשת השבוע". מאחורי הקלעים של החדשות בישראל הוא נושא לא פחות מראוי לדרמה מסוג כזה והדיון המהותי המתמיד בסדרה בסוגיות אחריות ציבורית ורייטינג, רציני ועמוק מספיק בשביל לקבל במה מרוכזת משלו. העובדה הזאת מחייבת את החמרת הביקורת עם הסדרה, שלא ראויה יותר ליחס של טלנובלה, כי אם ליחס של דרמה אמיתית.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully