פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      זהירות רק לא ליפול

      "שיר על הים" של הפיל הכחול ריגש את הגולש בן זילכה והחזיר אותו לשירי הגולשים הארץ-ישראליים הגדולים. יש גלים

      לא נכחתי בהופעת ההשקה של אלבום הבכורה של להקת הפיל הכחול, והאמת, זה היה מאוד משונה אם הייתי מוצא את עצמי בין מאות בני הנוער שנדחסו בשבוע שעבר למועדון הרידינג 3 בתל אביב. נכון שגם כמה התבטאויות שנתקלתי בהן בארכיוני אתרי האינטרנט, שגרמו לי להבין שהפיל הזה רובץ בצד הימני של המפה הפוליטית - עובדה שבימים כתיקונם לא היתה מזיזה לי יותר מדי, אבל אני מודה שמאז שכוחותינו פשטו על עזה הפכתי למעט חסר סבלנות כלפי סוג כזה של עמדות – לא ממש עשו לי חשק לחכות מחוץ לחנויות להשקת האלבום, אבל בעיקר המוזיקה של הלהקה, שמצטיינת בעודפי שמאלץ, העלו את החשד שבאולפן ההקלטות התנגן דיסק של סינרגיה, ומהסיוט הזה אני מנסה להתעורר כבר יותר מדי זמן. ובכל זאת, שיר אחד של הפיל הכחול, "שיר על הים" שמו, גרם לי להתרגש ממוזיקה ישראלית כמו שאני אמור להתרגש לעיתים תכופות יותר.

      נתקלתי בו בעקבות כתבה על הלהקה שקראתי כאן באתר לפני כחודש, שגוללה את סיפור התאונה שעבר הסולן לירון עטיה, שהותירה אותו מרותק לכיסא גלגלים. זה סיפור מרגש על התמודדות וכוח רצון ואולי גם כוחה של המוזיקה לרפא, וסיקרן אותי אם גם לשירים יהיה את אותו אפקט שיש לביוגרפיה של הלהקה. מזל ש"שיר על הים" היה הראשון שהתנגן באתר המייספייס של הלהקה, אחרת, כאמור, הייתי מסתפק בקריאת המאמר.

      גם "שיר על הים" לוקה באותה דביקות כמו שאר החומרים, אלא שהטקסט שלו תפס אותי מהשנייה הראשונה והפאתוס בו מתחיל לזרום בדיוק ברגע הנכון, בקצה השורה "רגליים יחפות על רצפה קרה, הוא רץ, צורח מרוב אושר". יש קבוצה מסוימת מאוד של אנשים שיודעת לזהות את הרגע הזה: הם משכימים קום, בודקים מהחלון את כיוון הרוח, מתקשרים לתחזית מזג האוויר, ואז צורחים מרוב אושר – יש גלים!

      להקות שפועלות רק כשהים שקט

      במקומות אחרים בעולם, שם התרבות צומחת מתוך הוויית היומיום ולא מוכתבת מתוקף איזה פלייליסט או לאומנות או קלישאות על אהבה רומנטית, שירי גלישה הם ז'אנר מקובל ונפוץ. החוויה של רכיבה על גל שמתנשא מעליך או למצער מתרסק לך על הגולגולת היא כל כך עוצמתית, שזה רק צפוי שהיא תתורגם גם לאומנות. היא הכי רוקנ'רול שיש – כפי שהיא באה לידי ביטוי בגיטרה של דיק דייל שהביא לעולם את סגנון ה"סרף"; היא הכי pאנק – כפי שהוכיחו את זה ממשיכי דרכו, כמו ה-Apemen או Man or Astroman כשכבר ניגנו "סרף-קור"; והיא גורמת לך להיות הכי מבסוט שיש, ממש כמו שקורא כשמקשיבים לשיר של ה-Beach Boys. היא גם חוויה פסיכדלית, רוחנית ומטהרת כמו שהבהירו אלפי להקות אחרות שפועלות רק בשעות שהים שקט.

      כמעט כמו כדורגל

      בארץ טקסטים על הים אפשר לשמוע בעיקר באלבומים של להקת חיל הים או בשירים על זוגות שמטיילים על החוף. למעט מאוד מוזיקאים ישראלים היה את האומץ לפשוט את המדים, לקפוץ מהמשחתת או לזנוח את הבחורה ולהסתער על הגלים. אצלנו המוזיקאים אוהבים ללכת על בטוח. כמו את סוף השבוע שלהם, גם את הים הם מעדיפים רגוע. ועדיין, על אף שהיא נתפסת כתחום איזוטרי בישראל - בוודאי ביחס לכדורסל, טניס או אתלטיקה - מלבד כדורגל, אין ענף ספורט שזכה ליותר שירים מגלישת גלים. משונה, לא?

      הראשון שעשה את הקפיצה הנחשונית למים הסוערים היה דווקא אילי גורליצקי שבאמצע שנות השישים עשה ניסיון מסורבל לשכנע איזו נערת חוף תמה לעלות על הגלשן שלו, ואף גיבה את זה בקליפ בו הוא מצולם, בפוטומונטאז' לדעתי, רוכב על לונג-בורד. עברו שני עשורים עד שדני סנדרסון הוציא את "שיר הגלשן", אבל כמו אותם חיוורי פנים שיום אחד אתה קולט אותם עושים מתיחות על החוף עם לייקרה צמודה וטייטס בורוד זרחני, גם השיר של סנדרסון הוא מניירה של אדם שהפעמים היחידות שהוא גלש היו מיוטיוב לפייסבוק. סנדרסון עשה הומאז' די כיפי לביץ' בויז, אבל זה ממש לא היה הדבר האמיתי.

      עד לאחרונה, רק שלומי ברכה, מוזיקאי ואחד מוותיקי חוף הילטון, הצליח לתפוס את חווית הגלישה במדויק, כמי שמכיר אותה מבפנים, בשיר "דני", ובבית שנפתח במילים "איך היינו גולשים", וממשיך ב"זריחה הפראית, כשהרוח דרומית", תיאור נרגש אך סוחף כמו גל מושלם בחוף טופסי.

      בשנים האחרונות נדמה שיש תזוזה בגזרת הים. להקת מלכה באיה מקפידה להופיע בכל מסיבות הגולשים ואכן תופסת יפה את רוח הסצינה, אך מי שמצליחה לנסח בטקסטים ובעיבודים את סגנון החיים הזה באופן קליל, משוחרר ומקפיץ כנדרש היא להקת 70 פנים, שעל פי השמועות כבר הפכה לתופעת קאלט בקרב קהילת הגולשים. יש להם גרוב שהולם את החיים נטולי הדאגות על החוף ויש להם שורה מיתולוגית, שאם תקישו אותה בגוגל תחת מירכאות, היא תופיע לכם בלא מעט פוסטים של גולשים. אל תחפשו שם את העומק של אברהם חלפי או הוירטואוזיות של מאיר אריאל, אבל המילים "חורף, ים של מטר, אל תכעסי עלי, אני גולש", כשהן מושרות בטון הנכון, עושות את זה לכל מי שנתקל בסיטואציה, ויש מספיק כאלה בשביל למלא מועדונים שהלהקה מופיעה בהם.

      לשתות מהים של עזה

      לא סתם דיק דייל המציא את ה"סרף" כסגנון אינסטרומנטאלי. לתאר במילים את התחושה היא משימה קשה גם בלי לשזור אותן לחרוזים ולחבר להן הרמוניה. הפיל הכחול, בבית המסיים את "שיר על הים", מסבירים יפה את ההרגשה ש"אין מילים" לתאר את מה שעובר על גולש כשהוא במים: "בים של מטר מושלם, האדרנלין שבדם, לא נצליח אף פעם להסביר את הכחול הגדול, את הגלים והחול, את כל החבר'ה במים יושבים וצוחקים". את השיר מסיים הסולן בקריאה קורעת לב שחוזרת על עצמה - "אני נשבע שאחזור!" - ובין השורות שנכתבו על הלהקה קראתי שמתופף הלהקה הוא מפונה גוש קטיף. אני לא בטוח אם השיר נכתב בעקבות התאונה שעבר הסולן או הפינוי של המתופף, אבל נזכרתי בכתבה שהכנתי כמה חודשים לפני ההתנתקות, שבה תיארתי תחרות גלישה שערכו מתנחלי הגוש באלי סיני, תחת צילה של הידיעה שזו ככל הנראה תהיה התחרות האחרונה שהם יקיימו שם. אין שום סיכוי שאני אתמוך בכניסה לרצועה, אבל אם אי פעם זה יקרה, גם אני אחזור לשם רק בשביל הגלים שהתנשאו ביום ההוא מעל חופי עזה.